שלום!
ערב חג שבועות שמח!
המסר העיקרי שרציתי להעביר הוא
שהערכים שלנו
יכולים להיות המצפן שלנו
ולכוון אותנו להחלטות – שלא נתחרט עליהן אחר כך.
כתבתי על מה שלא – וכעת אני רוצה לכתוב על מה שכן:
כשאני מתלבטת מה נכון לי לעשות, אני מבולבלת
כי הקולות בתוכי נובעים מבלגן כללי
של רגשות, מצברוח, לחצים, שיקולים של כסף ושל זמן ושל "מה יגידו".
קשה לי לנקות את הלב, להשקיט את הרעש ולבודד את הבעיה לשאלה של
כן או לא
מה המשקל בשמאל ומה בימין.
למשל:
האם לנסוע לאירוע או לוותר על ההשתתפות הפיזית בשמחה המשפחתית?
מצד אחד מדובר על שעתים נסיעה לכל צד, לא כולל פקקים בלתי צפויים, וזה אומר שלא אהיה בערב בבית 
וזה אומר שכל הדברים שהיו אמורים להיעשות לא ייעשו, וגם זה אומר להגיע הביתה בחזרה אחרי חצות, שזה אומר שעות שינה מעטות ממש
[אחרי שבוע שלם של … / לפני שבוע שלם של …. ]
וזה אומר עייפות וגם אומר שבבוקר לא אבצע דברים שאני משאירה לבוקר, ויש גם את העלויות של הנסיעה עצמה
הצד השני, שדוחף לנסיעה, מדבר על פגישה שמחה עם אנשים, על היכרות עם אנשים חדשים, על מחמאות שאקבל,
על מחמאות שאני אתן, על חיבור למשפחה, על ערב נעים ומאוורר, על תחושה של "אקסטרה" – הנה פירגנתי לעצמי משהו שאני לא חייבת
ועל התודות שאקבל ווהערכה – וואוו, מה זה יפה מצידך שהגעת!! ממש וואווווו!
איך שוקלים את הדברים הללו זה מול זה?
מה יותר – חמש או כחול?
השיקולים הולכים ומסתבכים 
ולפעמים המודעות שלנו חלקית, ויש טיעון בעד או טיעון נגד
שאנחנו אפילו לא מעלים אותו, והוא רוחש ובוחש מתחת לפני השטח:
כי אנחנו מעדיפות להשתמש באירוע כתירוץ לכך שהכלים בכיור כבר שלושה ימים… או שלא סיימנו להגיש עבודה או
שאין לי סבלנות למשהו. כאלו.
כללים:
בשעת השקט, כמו שהחזון איש קורא לזמן של ישוב הדעת, בשעת השקט [ק' צרויה]
אני מסוגלת לברר לעצמי מה אני רוצה ולהחליט החלטה גורפת – שתהיה נכונה ברוב המקרים
ותציל אותי מטעויות.
– החלטתי שאני זורקת לפח [קשה לי לזרוק לפח!] כל אוכל שחומם כבר פעמיים ולא נאכל.
– החלטתי שאני מעבירה הלאה דברים שפשוט יש לי מהם מספיק [עוד תיק, עוד מעיל, עוד קרם, עוד כלי הגשה, עוד ממשהו שלא צריך ממנו עוד]
– החלטתי שאני לא – לא – לא – אוכלת שאריות של הילדים. זה כמו לאכול מהפח.
– החלטתי שאני לא מחליפה מתנות. [הנה, ככה בזבזתי מאתיים שח:
אחרי חודש של "חבילה כמו עצם בגרון" החלטתי להחליף את המתנה,
לא מצאתי את שאהבה נפשי, הוספתי 200 שח ו… לא. לא זה מה שהייתי קונה לעצמי ב400 שח. לא.]
– החלטתי שאני לא מבטלת / משנה פגישות / הרצאות בגלל הצעה של הרגע האחרון. מסכימה להזדמנויות אם הן "על הדרך" בלבד.
ובקשר לאירוע?
אמא שלי אומרת, שלמיטב זכרונה, לא קרה שטרחה והגיעה לאירוע והשתתפה בו ואחר כך התחרטה שבאה.
אבל היא זוכרת גם זוכרת פעמים שבהם החליטה לא להגיע, בגלל כל מיני בגלל, ובסופו של דבר התחרטה שלא באה.
האם ההחלטות הללו התבררו כנכונות?
לא.
לא תמיד.
קרה, הפסדתי הרצאה שהתכוונו לשלם לי עליה יותר מאשר על שתי הפגישות שנקבעו כבר.
היה- נשארתי עם מתנה בלתי שימושית ואחר כך העברתי אותה הלאה.
הפסדתי כי לא אכלתי משהו ממש טעים.
אבל לעומת כל המקרים הללו, היו הסיטואציות שבהן הייתי ברורה עם עצמי
ידעתי שאני מדויקת עם המטרות שלי גם בזמנים של סערת רגשות, בלבול או חוסר מצברוח
ונמנעתי מאכילה רגשית/ קניות כפיצוי / ריצוי על חשבון ערכים של יושרה, אמינות וכבוד לזמן של אחרים.
ההחלטות אינן מקיפות את כל תחומי החיים שלי. ברוב השטחים אין לי החלטות מראש
ואני זורמת – אבל בתחומים שבהם קשה לי [אכילה, לזרוק אוכל, ניהול זמן]
גיליתי שההחלטות מראש עוזרות לי מראש, כי הנטיה הטבעית שלי היא לפעול בניגוד לערכים שלי –
אני נוטה לבזבז זמן
אני נוטה לבזבז כסף
אני נוטה לאכול מכל הסיבות הלא נכונות…
אז החלטתי לעזור לעצמי.
תעני לעצמך: מה היו הבחירות האחרונות שלאחר מעשה התחרטת עליהן?
איך אפשר להפעיל את קולו של הכבוד, של הערך העצמי, של הנצח – של ההיגיון – ולהמנע מזה בעתיד?
איך אפשר לנסח זאת ככלל אצבע שעוזר לך להרגיש את הדופק שלך ולהישמע ללב?
הפסוק אומר "יתייצב על דרך לא טוב, רע לא ימאס" – הפסוק מתייחס לפועל אוון.
כשאדם ניצב על דרך לא טובה, הוא אפילו לא רואה שהוא בוחר ברע. הדרך מראש מוטעית.
באופן חיובי ניתן להשתמש בכוח הזה של "להתייצב על דרך" – אם אנחנו נעמדות על השביל הנכון
הטוב קורה ממילא. הוא נקרה בדרכינו. ה' מביא לנו אותו כי מצווה גוררת מצוה.
שיהיה לנו חג שמח עם הרבה תורה
יעל
תענוג לקרוא אותך!