אז זהו, שבחופשה הם התעוררו מתי שהם קמו, וסידרו כשסידרו, והבית היה נראה כפי שהיה נראה. חופשה. אבל עכשיו מתחילה שנת הלימודים ואת רוצה שהם יתעוררו בזמן, יסדרו את החדר שלהם, יעזרו עם הכביסות ויקפלו את הבגדים שלהם לארון.

איך מתחילים? מה לדרוש מהם? מה הם יכולים לעשות? האם אני מגזימה?

כנראה שלא.

אימהות רבות מתחילות את הדיון באי הסדר של הילדים מתוך נקודת הנחה שאין עליה עוררין, מעין אקסיומה שאינה צריכה הוכחה או מיתוס עתיק: ילדים צריכים לסדר בעצמם את החפצים שלהם. האם אמנם כן? היה נחמד לו הילדים היו עושים זאת, ויש ילדים שאכן מסדרים בעצמם, אבל אם זה לא הולך – את מבקשת, מתחננת, מבטיחה פרסים ומנדנדת והם עדיין לא מסדרים – האם לא כדאי לנסות דרכים אחרות להגיע לסדר בחדר?

את פוחדת שאם תסדרי את החדר הם יתרגלו שהם לא צריכים להתאמץ לסדר? בסדר, אז תעבדי יחד אתם. ילדים תמיד שמים לב למאמץ שלהם ולא לזה שלך, אז אם תסדרי יחד אתם, החדר יהיה מסודר בתוך פרק זמן סביר והילדים – שמתעלמים מהעבודה שלך, כרגיל אצל ילדים – לא יתחנכו לעצלות חס ושלום. איך מסדרים יחד אתם? כמשמעו. הם מרימים ואת מרימה, הם מתכופפים ואת לוקחת מידם ושמה על המדף. את נותנת הוראות קטנות ומעודדת וממשיכה לקפל את הבגדים ולתלות אותם ותוך כדי כך שולחת אותם לשים את אלו המלוכלכים בכביסה. הילדים מסדרים, את מסדרת, החדר מסודר. הכול בסדר.

שאלי את עצמך: מה אני רוצה להשיג? אם את רוצה להשיג ילד מסודר, התייעצי עם מנחת הורים, עם מרפאה בעיסוק או עם מומחה אחר להתפתחות הילד ובררי אם לילדך יש קושי פיזי, רגשי או אחר שגורם לו להיות מבולגן. אם את רוצה להשיג חדר מסודר – התמקדי במטרה הזו. הדרכים כולן מובילות למטרה ואין העדפה לדרך אחת, ובלבד שהיא מקובלת עליך ועל הילדים ונעשית בנעימות. הגדירו מה הוא חדר מסודר והדגישי את המועדים שבהם תוודאי שהוא אכן מסודר. כשיש בחדר די מקום ואין עומס חפצים – הילדים יסדרו.

 ציירתי (עבור הילדים שעדיין לא קוראים) דף הוראות שכותרתו  "1-2-3 החדר מסודר":

1. מיטות מסודרות, שמיכות על המיטה למעלה.
2. אין בגדים מפוזרים על המיטות ועל הרצפה.
3. המכתבה ריקה.

זה לא מושלם, עדיין הנעלים עשויות להתחבא מתחת לשולחן במקום במגירה וגם ייתכן שיהיו צעצועים – אבל בגדול זה מה שאני דורשת מהילדים שלי כל בוקר לפני שיוצאים לבית ספרוכל ערב לפני השינה. את השאר אני מסדרת או מבקשת באופן אישי ומתגמלת.

 בערב פסח רציתי שהבנים יתפטרו מאוספים רבים של זבל שהיו במגירותיהם. אבל איך? כל עטיפת קרמבו היא אוצר וכך גם כל גרעין וכל כרטיס רכבת. במקום להתווכח על גורלו של כל אחד מן הפריטים נתתי להם שקית שחורה גדולה – 75X90 – אטומה, וביקשתי מהם לרוקן לתוכה את כל תכולת המגירה (ואז הם ניקו את המגירה עצמה לפסח, הבריקו וצחצחו). בנקודה זו האוספים כולם כבר מונחים בפח, וכעת מתחילים להציל את מה שרוצים לשמור. הבנים רכנו אל הערבוביה והתחילו למיין בתוך השקית, זאת כדי שהחדר לא יתלכלך ולא יצטרכו לאסוף מקצווי הפינות את פיסות הנייר והחוטים. הם דגו מן השקית פריטים, מירקו מאבק, והחזירו למגירה הנקייה. עוד פריט, עוד פריט, עוד אחד – עד שנמאס. כמה זמן אפשר לרכון על גבי שקית אשפה שחורה ולנסות למצוא משהו? לאחר כעשרים דקות הם הכריזו: גמרנו! התכולה לפח, החדר נקי, המגירה כמעט ריקה ונקייה לפסח.

עומס, חוסר ארונות, מכלי האחסון בלתי נגישים – כל אלו מקשים על הילדים לסדר ולסייע בשמירת הסדר. במקרים כאלו תוטל עליך המשימה של סידור חדר הילדים, ולא תוכלי להיעזר בהם. תכנני את התנאים ועצבי לך חדר ילדים ידידותי למתקשים בארגון ובסדר.

 הרגלים טובים

יש ילדים מסודרים ויש ילדים שלא. יש ילדים שקשה להם עם סדר. יש רחפנים, יש שמתקשים בארגון ויש שאינם מגלים אחריות לחפצים שלהם ולסדר שלהם. הכרחי שנבין את נקודת המבט של הילדים על הסדר לפני שנעמיס עליהם דרישות שהם לא יוכלו לעמוד בהן. ככלל, אם אנחנו נאלצים לנדנד כדי שתתבצענה דרישות הגיוניות ומקובלות לגיל הילד ולתנאי החיים שלכם – יש לבדוק את המצב עם גורם מקצועי ולחקור את הסיבות לכך (הגדרת דרישות סדר מתאימות לגיל – בטבלה בסוף הפרק).

 הרגלים פשוטים שמתחילים אתם את החיים יכולים לעזור:

•      בכל יום שישי תולים את הציורים ומשליכים את אלו של השבוע הקודם.
•     בכל מוצאי שבת מרוקנים את הילקוט וממיינים את הבלגן שהצטבר בו.
•     בכל ראש חודש, כשמסיימים מוקדם, מסדרים מגירות.
•     בערב פסח – כל אחד מסדר את תא הבגדים של האחר. קל יותר להתמודד באובייקטיביות עם חוסר סדר של הזולת… התא שלי דווקא מסודר, לא?
•     מניחים בארון סלסילות לגרביים וכד' והילדים מכניסים את הבגדים לארון.
•     בגד שמורידים ואינו מגיע לכיבוס – תולים על וו נמוך בצדי הארון.
•     אוספים – מכינים מהם תצוגה בתמונה אומנותית (צדפים, בולים, שטרות כסף, גלויות) או מציגים אותם במדף מתאים (מחקים, בקבוקים דקורטיביים, קיטים חשמליים). לא מחביאים שמונצעס במטמונים.
•     נגדיר מקומות אחסון – מגירות, מדפים, כוורות – בלבד. מתחת המיטה, מעל הארון, מאחורי הדלת – כל אלו אינם שטחי אחסון לגיטימיים. העובדה שהם מוצנעים אינה מכשירה אותם להיות מקומות מסתור  לשמטעס. זו תפיסה פשוטה שקל להנחיל אם היא חלק מתפיסת העולם שלנו.
•     נחתור להוביל את הילדים לשותפות עם חברים בעלי חצרות וכאלו שגרים ליד שטחים פתוחים. ילדים מוצאים לעצמם "סליקים" גם בעיר צפופה – נעודד אותם לאחסן שם אוספים של מסמרים חלודים וקרשים המיועדים לל"ג בעומר (שם, ולא מתחת למיטה).
•     חוק: אין לוקחים קופסאות נעלים בקניית נעלים חדשות.
•     הרגל ללא הסברים: הנעליים הישנות מושלכות לפח בחנות שבה קנינו זה עתה נעליים חדשות.
•     השליכי בעצמך לפח סוגים אטרקטיביים של זבל – גרביים קרועים עשויים להגיע למגירה של חובבת האמנות במקום לפח.

 מה אפשר לבקש מילדים שיעשו בכוחות עצמם? בספר השני של הבית העסק הנבחר , עמוד  114 תמצאי טבלה מסודרת שמפרטת בדיוק מה אפשר לדרוש מבנים ומבנות בכל גיל. 

המשימות שיקלו עלינו להתמודד עם עומס החפצים שהילדים מביאים עמם הביתה מגוונות – אך לא את כולן נוכל להטיל עליהם. רק בגיל מאוחר יחסית הם לומדים למיין את החפצים שלהם, להשליך את המיותרים ולאחסן נכונה את הנחוצים להם. במשך זמן רב מוטל עלינו, האמהות, לטפל בחפצים של הילדים שלנו כחלק מן הטיפול היומיומי בהם עצמם. בשלב זה נקנה להם הרגלים טובים ונקווה שהם יאמצו אותם וילמדו לנהל ביעילות את המקום הפנוי, את זמנם ואת הבלגן שלהם.

טיפ תפיסה

ילדים עושים דברים בדרך שלהם. כאמהות, כמנכ"ליות וכבעלות ניסיון המצפות לטעויות, צופות אותן וצופות בהן מתרחשות – קשה לנו לקבל את זה. עלינו לשתוק ולא לבקר וגם להודות, לשבח ולעודד.

איך אפשר? לא נסביר? לא נדריך? רק להורות ולחכות? לא.

עלינו להסביר לאיזו תוצאה אנו מחכים (מה נכלל בשטיפת כלים. למשל – להעביר את השאריות מהסירים לקופסאות ולשטוף את הסירים) ומתי על התפקיד להתבצע. על השיטות נתפשר.

אני מעדיפה שהחולצות תהיינה מקופלות בארון אחרי גיהוץ, אבל הבנות שלי מעדיפות לתלות אותן. שיהיה העיקר שהחולצות בתוך הארון והארון מסודר.

לדעתי, מסדרים את הארון כך: מדף חולצות, מדף מכנסים, מדף פיז'מות וכו'. הבנים שלי מבקשים שלכל ילד יהיה מדף משלו ובו הכול – סלסילה למכנסיים, סלסילה לחולצות, ללבנים ולגרביים (והפיז'מה בפנים) הסכמתי.

אני אוהבת שהספרים כולם עומדים זקופים על גבי המדפים שבמכתבה. הבנות העדיפו להניח את ספרי הספריה בנפרד – במדפים שהועדתי לחפצי נוי. לו יהי כן. העיקר מקום קבוע ומסודר.

כך מסדרים חדר: מרימים הכול מהרצפה, אחר כך לוקחים בגדים מלוכלכים לסל הכביסה, לאחר מכן מסדרים את המיטות ופורשים מצעים ולבסוף פונים לפנות את המכתבה. מה שנשאר הוא לטאטא ולשטוף – והחדר מושלם. הבנות שלי מסדרות בצורה שונה במקצת: הן מתחילות עם המכתבה, זורקות הכול על הרצפה, אוספות נעלים ובגדים, מטאטאות ושוטפות. לא נתווכח על כך – העיקר התוצר הסופי.

אני מעדיפה לסדר ראשית את האמבטיה והחדרים ורק בסוף את הכניסה לבית. אני מניחה שהכניסה תסודר בכל מקרה (מחשש עינא בישא) והמקומות האחרים בבית – לגביהם אינני בטוחה כל כך. אבל הילדים שלי רוצים להתחיל מהסלון:"זה עושה הרגשה טובה" הם מסבירים. אני מעדיפה סדר שונה, אבל כל עוד הם מסדרים לאחר מכן את חדריהם, למה לבזבז אנרגיה על כך?

 בקצרה

לילדים חפצים משלהם וסגנון טיפול משלהם. כאמהות עלינו לכבד את השוני ועם זה להקנות להם הרגלים טובים ויעילים של טיפול בחפצים והיפטרות מאותם המיותרים המכבידים על עריכת סדר וניקיון החדר.