נו, הלוואי! 

אני חייבת להודות שאני הולכת לכתוב כאן פוסט אישי. 

במשפחה שלנו חייבים הרבה דברים, חונכתי להיות שמחוייבות היא הבסיס להיות אדם. כשטיילנו למפל גמלא, ואספתי קוצים לקשט את החדר שלי, אבי הזכיר את הפסוק "כקול הסירים תחת הסיר – כן צחוק הכסיל" – כך אומר שלמה המלך, בספר משלי. מה הכוונה? סירים הם קוצים, וכאשר הם נשרפים הם משמעים קול חזק ביותר. עץ שנשרף – נשרף בשקט. אבי הסביר שהקוצים מראים שהם סוג של עץ כאשר הם מתכלים. כך הכסיל – כשהוא מתלוצץ ומבטל אנשים אחרים הוא מנסה להראות שגם הוא יש לו שכל וגם הוא אדם. מוסר ההשכל מהשיחה הזו היה – לא לבטל דברים, להיות מחוייב, לקחת אחריות. לא לחיות בליצנות מגחכת שמבטלת הכל כ"לא רציני". להיפך: ככל שאת לוקחת על עצמך, לוקחת ברצינות, כך את אחראית יותר, גדולה יותר, מרוממת יותר. 

הלכנו בשביל עד למפל גמלא ולא אשכח את השיחה הזו לעולם, כי היא התחברה למסרים שעברו במשפחה שלנו כל הזמן: תגדילו ראש, קחו אחריות, קחו על עצמכם יותר, תהיו מחויבים לעוד מטרה ולעוד ערך, ואל תעלימו עין. להיות "ראש קטן" ו"לא שמתי לב" היו גרועים כמו "לא אכפת לי" -שיא של קטנות המוחין. 

לפני שהכנתי את התכנית של "עזרה בבית" לא חשבתי כל כך על ההיבטים הללו של העזרה בבית. אחרי שהתכנית יצאה, והתחלתי לקבל תגובות ובקשות ושאלות – הנקודה הזו עלתה שוב ושוב: ילדים שמרגישים שהם לא חייבים כלום. 

תחושת המחויבות שאני מדברת עליה, ההרגשה שצריך לעשות משהו, לבצע מטלה – ממלאה אותי שמחה על שאני פועלת נכון, מתוך ערכים ולפי סדרי עדיפויות. הצורך אומר לי שהדברים אינם גחמה חולפת, טרנד, אלא בקשה עמוקה שתישאר גם אחרי שיסיימו לאכול או להתלבש או לטייל. הבגדים, הארוחה או האירוח ענו על צורך עמוק ואמיתי: משפחתיות, אהבה, נתינה ללא תנאי, לשמח את היקרים לנו.

דיברתי במקום אחר 

על השמחה, על ההנאה ועל הסיפוק שטמונים בביצוע מטלות.

ובכן

אני צריכה לעשות הרבה דברים, והם נותנים לי כוח.

כשאני יודעת שאני צריכה לעשות את זה, או אולי אפילו חייבת, אני מרגישה איך נמסכים בתוכי כוחות גם בשעות הבוקר המוקדמות אחרי לילה לבן. מרגישה איך טיפות של סבלנות מטפטפות לי ללב גם אם מעצבנים אותי – כי אני חייבת לקחת אחריות על מצב הרוח שלי. 

חייבת לדאוג למשפחה שלי – ותודה לד' על כך. 

חייבת לדאוג שיהיה לכם מה ללבוש לחג. ותודה לד'. 

חייבת לבשל אוכל לחג – וברוך ד' שלא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד. 

חייבת לסדר את הבית – וטוב שיש לנו קורת גג, ואיזה כיף לראות איך זה לגור בסוכה לשבוע אחד. 

החובות הללו שבאים יחד עם להיות אמא מגדלים אותנו, וכמה משמח לעמוד בהתחייבות בכבוד. 

ותודה לאבא ולאמא שלימדו אותי את זה.