בפוסט הקודם סיפרתי לכם שהלכתי לקנות פיצות למשפחה שלי  כשהיינו בנופש בצפת, ושם, בפיצריה קרה לנו משהו מפתיע, מרגש ומאיר:

הפיצריה בהכשר הבד"ץ שברחוב ירושלים בצפת הייתה עמוסה כמו שנראית פיצריה קטנה, זמנית, שאינה מרוהטת ואינה ממוזגת  בבין הזמנים בערב בצפת. משפחות עם עגלות וילדים ותינוקות על הילדים ובחורים ונוער וילדות ונערות ומי לא הצטופפו כולם לקבל פיצה. הייתי שם עם ליבי, בת 12, ולא הצלחנו לצוד את מבטו של המוכר שלא הרים את הראש מהמגשים.  עמדנו ובהינו, ואז ליבי ראתה שעל המדף של התבלינים יש ספר נחשק: כל כתבי שרלוק הולמס. עכשיו הצלחנו לעורר את תשומת ליבו של המוכר: היי, מה זה הספר הזה? אני באמצע, הוא אמר, את יכולה לקרוא בינתיים בתור. אוקיי, עכשיו אל תמהר – חכה שנסיים את הסיפור הראשון. צחקנו.  ליבי עומדת וקוראת והתור מתקדם  במהירות אך החנות אינה מתרוקנת כי על כל משפחה שיוצאת מגיעות שלוש משפחות גדולות יותר. התור שלנו מגיע, והמוכר מספר לנו שמצא את הספר כאן בחנות יד שניה, ואורז לנו את הפיצה תוך שהוא מתנצל: היי, הפיצה נקרעה, סליחה. כמובן שלא עלה בדעתי לחכות עוד בשביל פיצה שאינה קרועה אבל ניסיתי – נו, אז תן לנו הנחה. [פיצה בלי כלום, 60 ₪]. המוכר הביט על התור והציע לי בציניות למכור את הפיצה לכל המרבה במחיר מאלו שמחכים, ואחר כך, כשהוא צוחק מההלצה שלו, אמר לליבי – קחי את הספר, תיהני. כל טוב.

זו הייתה חגיגה!!

וואו! הפיצה באותו ערב צפתי הייתה דבר בעתו, וכשעייפים ורעבים – הריח לבדו עושה את עבודה ומשכנע שההחלטה לקנות פיצה הייתה מצוינת. אך כשיוצאים עם ספר [שעולה יותר מהפיצה!] שנשאר גם אחרי שהפיצה כורסמה – ובמתנה! – זו חגיגה! יצאנו מהפיצריה באורות, כאילו קבלנו חיבוק – ד' מפנק אותנו.

אחייניתי אמרה "רק לך קורים דברים כאלה". אז קודם כל, לא לי – לליבי היקרה שלנו. ושנית, כשנכנסנו לפיצריה היכה בנו האוויר הדחוס והמיוזע, אפוף קמח וריח חריף מדיי של תבלינים – וברגעים צפופים כאלה אנחנו נוטים להסתגר, איננו קולטים אפילו מי מסביב. בגלל שהתנתקנו מכל מה שמעצבן, ונפתחנו לראות דברים אחרים – פגשנו את הספר. כישורי תקשורת יכולים למנף את המפגש לתוצאות נפלאות. איזה פינוק שנשלח אלינו בהשגחה פרטית!