יש בתים שבהם מובן וטבעי שהילדים עוזרים, אך בבתים אחרים האימהות מעדיפות לנקות לבד מאשר לשדל את הילדים לעזור.

איך מעודדים ילדים לעזור?

יעל זלץ מחברת סדרת הספרים "בית – העסק הנבחר" משיבה:

ישנן שלושה עקרונות הלקוחים מתחום הניהול ומייעלים את התוצאה כאשר את נעזרת בילדים. העקרונות תקפים גם לגבי קבלת עזרה מהבעל ואפילו מעוזרים בתשלום.

העיקרון הראשון הוא להסביר את ההיגיון שעומד מאחורי הבקשה. כך הילד יפעיל את ההיגיון שלו, והעזרה תהיה יותר יעילה. לדוגמא: אמא מבקשת מהילד "תביא לי בבקשה את המטלית הירוקה מהאמבטיה." אם הילד לא מוצא את המטלית הוא חוזר בלעדיה ואומר "לא מצאתי" או נעלם לעיסוקיו. אבל מה קורה כאשר האם מסבירה לילד את ההיגיון שעומד מאחורי הבקשה? היא  מראה לילד את הפטל שנשפך על הרצפה ואומרת לו :צריך מטלית לנגב את הרצפה מהפטל. בבקשה תביא לי את המטלית הירוקה מהאמבטיה." אם הילד לא מצא את המטלית הירוקה הוא יפעיל את ההיגיון שלו ויביא מטלית אחרת כי הבין שהמטרה היא לא צבע המטלית אלא ניגוב הפטל.

עיקרון נוסף הוא האצלת סמכויות, כלומר, לאפשר לילדים בחירה במהלך העזרה. ילדים לא אוהבים לעזור כאשר לאורך כל הזמן אמא "מנחיתה" עליהם הוראות מדויקות. הרבה יותר נעים להם להרגיש שהם מחליטים ומשפיעים. לדוגמא: כשאמא אומרת "נקי את הספריה לפסח וסדרי את הספרים מחדש בסדר שאת אוהבת." או "כשאת מסיימת לנקות את החדר לפסח, בבקשה הציעי את המיטות. את יכולה לבחור סטים של מצעים שמוצאים חן בעינייך."

העיקרון השלישי הוא שכאשר ילדים מתנסים בעזרה מסוימת בפעם הראשונה האמא צריכה לדעת שהאחריות נשארת עליה. לדוגמא: בפעם הראשונה שהילדה ניקתה את המגירה שלה לפסח היא פיזרה את תכולתה על כל החדר. אין לה עדיין הרגלי עבודה. אבל זה לא הזמן להעיר לתת עצות או להקנות את כל ההרגלים. את כאמא צריכה לקחת אחריות ולסדר אחריה מה שלא הצליחה. רק מאוחר יותר תתני לה עצות: " כדאי להשתמש בשקית גדולה לפריטים הקטנים." כדאי למיין את החפצים לתוך קופסאות." וכדומה.

אמא שבפעם הראשונה מעירה לילדה על כל טעות גורמת לילדה להסיק שעזרה לפסח היא מטלה לא נעימה שכדאי להתחמק ממנה. כמובן שמדובר רק בפעמים הראשונות. ואילו נערה בת 17 ששכחה פריטים במהלך הקניות, צריכה לגלות אחריות וללכת שוב לקנות את החסר. מדובר רק בשלב ההדרכה שמקביל לשלב פיתוח העובדים בניהול עסקי.