ערב החגים ואני בקניות, כמו כולם. כולם היו שם, עגלות עגלות עם ילדים ובלי, עם הבעל ובלי, עם האשה או בלי אבל עם הסלולארי ביד. בידיים מנוסות אני מרוקנת מדפים לתוך העגלה ונעזרת בילדות שילכו ויביאו משם ומשם את המוצרים השבלוניים של כל שבוע. אני קונה רק לחג, כמובן. כנראה שנראיתי ממש בשליטה, כי צעירונת אחת, מאלו שבאות עם הרשימה של הקופונים והפרסום מהידיעון, ניגשה אלי כדי לשאול אם אני מבינה את המבצעים. לא, אני לא מבינה, אני קונה לפי רשימה מהבית. איזו אכזבה! את קונה בזול, וכשאת מגיעה לקופה מתברר לך שהזול זה המוצר שליד המוצר שאת בחרת. עד שהגעת לקופה, מי תחזור?
עומדת בתור המתארך בקופה שנראתה הכי מהירה, ומשוחחת עם שתי בעלבוסטעס שמספרות לי על הריבה שהן מכינות מהכרתי [המלפפון הנפוח, הבהיר והכאילו מתוק שרק לסימנים קוראים לו כך] ומהחבושים: "אני משרה לילה שלם בסוכר, מוציאה נוזלים, בסיר קטן על אש קטנה, ולפנק. שעתיים על האש, ואת מפנקת מפנקת, מוסיפה כפית ריבת משמש – מעדן".
אהבתי איך שאסתר אומרת "לפנק" כשהיא מתכוונת לבשל את הריבה באהבה, לפתוח את הסיר, לראות מה נשמע, להסביר שגם אם נראה שאין מים, לא מוסיפים כי זה יהיה בסדר בסוף. לשמור על אופטימיות ולהאמין בסוכר שנשרף ולדעת שהמתוק קובע. אסתר ורבקה המשיכו לפנק את החבושים, לחתוך אותם לקוביות. רבקה מעדיפה לרסק הכל לקוביות ויוצרת מעין סוכריות חבושים מסוכרות שמגישים אותן יחד עם כוס תה בסיום סעודת החג: "הרבה יותר טוב מעוגה". למה היא התכוונה כשאמרה יותר טוב? יותר טעים, יותר מקורי, יותר קליל, יותר מיוחד. ריבה ביתית היא תמיד הרבה יותר.
אסתר מתחילה לדבר על ריבות שבהן היא ממלאת עוגות, שאותן היא מורחת בתוך טורטים ושבהן היא מקשטת גלידות.
ריבות זו החולשה שלי. אני שומעת שיחת ריבות ביתיות ופתוחה לכל הצעה. אני מוכנה להקשיב אפילו לריבה מקישואים. לא מזמן שמעתי על ריבה דלישס מבצל – ניסיתי, היא מדהימה. עם סוכר חום וחומץ בלסמי, את מגישה אותה עם כבד קצוץ ואין מסעדת גורמה שיכולה להתחרות בך. למשלוחי מנות הכנתי ריבה מתפוזון סיני, ארזתי בצנצנות ציוריות קטנות סגורות והרגשתי שאני נותנת את המיטב, מה שהייתי מאחלת לעצמי. את הריבה באמת צריך לפנק – שלא תיחרך אבל שתהיה סמיכה וכהה. אז מכינים כוס תה, שמים על צלחת קטנה כפית של ריבת תפוזון עם תפוזון סיני אחד שלם וממולא ברוטב הסמיך והמתוק, ושותים לגימה עם חתיכה קטנה. אם אין לך ריבה מהבית, תצרכי להתפשר על ריבות קנויות – ולא תמיד זה זה.
מעניין – אפילו לא יאומן – יש לנו שכנה מבוגרת, בגיל של סבתא שלי בערך, והיא מקבלת את הריבות הקנויות בראש פתוח, מוכנה לטעום ולומר שהן מעולות. כאם עובדת ועסוקה מחוץ למטבח אני מרגישה בנוח לשוחח איתה על מותגים, במקום על מתכונים. אוכמניות לייט [בגלל הסוכר שלה] לא בא בחשבון, אבל שזיפים דווקא עובר. בימים טובים היא מרשה לעצמה קונפיטורות פרי מרוכזות עם תותים, אבל הפרי המועדף עליה הוא משמש, ולא אחר. ריבת משמשים היא הגולה של הכותרת – סמיכה, כתומה, עם חתיכות הפרי שלא נימוחות בפה אלא צריך ללעוס אותן והמתיקות עוד נשארת ונשארת. גם היא, השכנה שלנו, בעד כוס התה ליד הריבה, אבל היא מדגישה שהרבה יותר טעים לאכול ריבה כשהלחם הוא רק התירוץ.
ועוד לא דיברנו על הריח….
גם לך יש מאכל שמעלה בך זיכרונות, געגועים ותובנות? מנה שאת מגישה לשולחן בתחושה שאת נותנת מעצמך את הכי טוב שהמשפחה שלך ראויה לו? ספרי לנו!