אני יודעת שבדרך כלל כשרוצים לדבר עם אנשים כסף, מתחילים עם ההכנסות, ההוצאות, החוויה הרגשית של ניהול התקציב ועם טבלאות מדויקות.
בעיניי, הצעד הראשון הוא הפניות להרוויח כסף והפניות לחסוך אותו.
פניות היא היכולת להיות פנויים, שכלית, רגשית, מנטאלית – לבצע מטלה מסוימת, להתרכז במשימה, להיות בפוקוס על מטרה. במשך היום אנחנו עוברים מדבר לדבר בקצב מהיר מאד ולכן איננו מצליחים להיות מרוכזים במשימות שלפנינו. הביצוע סובל מחסר – 'תוך כדי', 'על הדרך', 'גם וגם', 'במקביל' – אלו הם הביטויים המתארים את השיטה שלנו להשלמת מטלות דחופות, לביצוע שיחות טלפון ידידותיות ואפילו לסגור עניינים עם לקוחות.
במבט ראשון, את רואה ניצול מרבי של הזמן ויעילות מדהימה. במבט שני את מבחינה בחוסר ריכוז, בלבול, טעויות ובעיקר לחץ גדול להספיק יותר ולעשות עוד. בכל פעם שאנחנו מבצעים פעולה אחת אנחנו עסוקים – בלב – בפעולה הבאה או בזו שלאחריה. גם אם כרגע אין לנו מה לעשות בקשר למטלה המטרידה, אנחנו עסוקים בה, חושבים עליה ומנסים לדמיין איך נתמודד איתה כשיגיע זמנה. בינתיים, כמובן, אנחנו מחמיצים את ההווה – את היעילות בביצוע המשימה שאנחנו מבצעים כרגע!
אין פניות לשום דבר, כל דבר נעשה כשאנחנו בלחץ עם הדבר הבא. מרב דברים ודיבורים אין דבר הדבור על אופניו.
בעבודה שלי עם עצמי, ואחר כך עם לקוחות, גיליתי שלהרבה אנשים אין פניות להרוויח כסף. כשהם בעבודה הם מוטרדים מעניינים של הבית, כשהם בבית הם עסוקים בחשיבה על העבודה, בתכנון המחר בעבודה ובשחזור שיחות מלחיצות עם עמיתים, עם המעסיק או עם לקוחות. כשהלחץ בבית גדול, ואיני מתכוונת רק למחלות של קרוב משפחה יקר או אסונות גדולים, אלא לבלגן בחדרים, תור לרופא שיניים, שלושה אירועים בשבוע יחד עם טסט לרכב – אנחנו נעשים בלתי פרודוקטיביים. איננו מצליחים להתפנות לעבודה שלנו. העומס מטריד אותנו, מלחיץ אותנו ולבסוף גורם לנו לכאב ראש, כאבי שרירים, כאבי בטן וחוסר יכולת לעבוד באופן מוחלט.
דבר דומה קורה גם בתחום החיסכון: כדי לחסוך כסף צריך להוציא זמן או כוח, סבלנות, לבקש עזרה מחברים או מבני משפחה, לנהל את העבודה כך שבסופו של יום תרגישו את החיסכון. למעשה, המציאות היא, שאנחנו טרודים אינם מצליחים לחסוך – עד שהם לא רואים את הבעיה מול העיניים קשה להם להתרכז ולהבין אותה. עד שהם לא רואים שנגמר הם מרגישים שחבל לקנות כי זה יבוזבז. עד שהם לא מרגישים את יום שישי, קשה להם להתרכז, לדמיין את המחר, להבין שחייבים לרכוש את המוצרים הללו או הללו, ולהתחיל להתארגן. בסופו של דבר הם רוכשים ברגע האחרון מוצרים –שחלקם מיותרים, בדרך כלל.
העומס מפריע לנו להתרכז בכך שעלינו לחסוך או שעלינו להגדיל את ההכנסה.
הדבר חמור שבעתיים כאשר בעלי עסק עצמאי נעשים מודעים לכך שאין להם די כסף. הם נעשים כל כך עצבניים ביחס לכך, שהם מאבדים את היכולת להפריד בין השקעה להוצאה, בין הדרך שבה הכסף נכנס לבין הדרך שבה הוא יוצא. נשים שמנהלות עסק מהבית מרגישות שהעסק תקוע בגלל בעיות של ארגון בבית – הבית אינו מסודר, למעשה היא מתחילה לעבוד רק בשעה עשר או אחת עשרה, כשהיא מסיימת "לתת לבית צורה של בית" ואז היא קוטעת את העבודה באחת, כשהילדים חוזרים. עבודה של שעתים ביום, ועוד שעתים בלילה אינה יכולה להניב די הכנסות מן העסק. זוגות ששוהים יחד בבית מגלים שהם מבזבזים את הזמן זה לזו – ושוב, ההכנסות יורדות. היכולת להרוויח כסף היא גם היכולת להירגע, להיות ממוקדים, להיות בפוקוס, לחשוב בצלילות ולחוות ישוב הדעת.
וזה בדיוק מה שלחץ בגלל כסף מונע –
כשיש חובות, אין ישוב הדעת.
כשיש מינוס בבנק, קשה להתרכז בדברים אחרים מלבד החשבונות שאנו צריכים לשלם ואיננו יודעים מהיכן.
כשיש בלגן מסביב, כמעט בלתי אפשרי להיות יצירתיים והפתרונות היחידים שעולים בראש הם הדרך להישאר מעל המים למרות הבלגן.
ולכן
הצעד הראשון בניהול תקציב הוא להירגע, לחשוב, להגיע לישוב הדעת.
איך נרגעים? איך חושבים בצלילות? איך מגיעים מפרידים בין המינוס לכל החיים?
יש כמה דרכים, אני מתחילה לפרט:
פגישה קבועה במקום אלף שיחות מסדרון וקטעי דברים כל יום
קובעים פגישות לשוחח על המינוס בשיחה זוגית או עם יועץ. כשאתם קובעים פגישה כדי לשוחח על הכסף, אתם מייחדים זמן לכך, ובזמן הזה אינכם עושים משהו אחר – ברגע שיש מיקוד בנושא אחד – במקרה זה, הכסף – מתחילים לפתור את הנושא הזה, פלונטר אחרי פלונטר. כשיושבים ומדברים רק על הכסף, מפרידים את הכסף מכל החיים – בודקים מה הבעיה ובדרך כלל מצליחים לשים את האצבע על המקום הכואב – על ההוצאה הכי גדולה, על הפיתויים שחופרים את הבורות העמוקים, על הדרך הנכונה לנהל את הקניות או את התשלומים. עצם העובדה שיש זמן שבו מדברים על הכסף, עוזר לדחות את "שיחות המסדרון" העוסקות בכסף.
סיפרה לי אחת ממשתתפות הסדנאות שלי, שהם קבעו לדבר על הכסף בכל יום שישי, אבל בסופו של דבר, ביום שישי היא עסוקה, בעלה – שזה היום החופשי היחיד שלו – דוחס לתוכו סידורים שונים, ככה שהמפגש אודות הכסף נדחה משבוע לשבוע. "סיכמנו שנשב ביחד, אז אני לא אפתח שום מכתב מהבנק לבד בעצמי ולא אבדוק מה קורה עם הצ'קים. גם הוא אינו בודק מה קורה עם הצ'קים, ותכל'ס, שנינו איננו קוראים את המכתבים מהבנק".
מתחת למעטה השיתוף קל למצוא את התירוצים – כאשר כל אחד מפיל את האחריות על הצד השני. נכון שלא בריא שרק אחד מבני הזוג לוקח אחריות על הכסף, והשני מתעלם מהצורך לחיות בחשבון, אבל גם לא נכון להציג את המפגש הזוגי על הכסף כנקודת התחלה שאין לדלג עליה. אם אתם אינכם מצליחים להיפגש ולדבר על כסף, יש דרכים נוספות.
בכל התלבטות יש לבחור פרמטר אחד ששוקל יותר – לא כסף.
האם לצאת לטיול? האם לקנות ארונית לספרי בר המצווה של הבן או להשאיר אותם בארגזים בינתיים? האם לקנות לו אצטבה או ארון ספרים של ממש?
שאלה של כסף.
זהו – שלא.
קל להפיל הכל על הכסף. אחרי הכל, כסף הוא דבר מדיד מאד, ניתן בקלות רבה ביותר לכימות. קל מאד לשקול ולבדוק ולספור כמה כסף יש לנו ואם יש לנו כסף, ואז אומרים "אין לנו כסף" כאילו זה היה "עצור גבול לפניך".
זו אינה האמת וזו דרך גרועה לתת לכסף את המשקל הכי כבד בחיים שלנו.
קנית ארון ספרים היא גם עניין של מקום ושל אסטטיקה, של נורמות חברתיות ושל זמן שיוקדש לרכישה. זו אינה שאלה רק של עלות הארון. אם נראה שיש לנו פנאי להקדיש לקניית ארון ספרים, ומבחינת האחסון הקניה נחוצה – נבדוק בכמה כסף נקנה את הארון, כלומר – מה התקציב שלנו. לא "אם", אלא "בכמה".
טיול הוא גם עניין של העדפות אישיות של כל בני הבית וגם שיקול של ימי עבודה, יחסים עם המעסיק, הסכמה של סבתא לשמור על הילדים או שמירה על הדיאטה. יש הרבה שיקולים אם לצאת לטיול, ואם כן – לאן. למה להתמקד רק בכסף?
ברוב הנושאים שאנחנו דנים בהם, יש ערכים, העדפות, מערכות יחסים, מצוות, נורמות, השפעה של הסביבה והשפעה על הסביבה – כל אלו הם שיקולים לגיטימיים, בואו נדבר עליהם ואחרי שנמצה אותם, אם נחליט שהרכישה חשובה, ערכית, נחוצה – נגבש תקציב.
אל תתחילו את הדיון על כל נושא בשאלת הכסף!
להלן דוגמאות שהעליתי בשיחות עם זוגות שהתלבטו על קניות / נסיעות / שינויים שונים – והתחלנו את הדיון בשיחה על ערכים קודמים:
• שמירה על תזונה בריאה – האם ההחלטה שלנו לצאת / לעבור דירה/ לקנות —- תפגע בבריאות של מי מבני המשפחה?
• ילד מורכב שמסודר במוסד חינוכי מתאים – כל החלטה צריכה לקחת בחשבון את החשיבות של השארת הילד במסגרת שמתאימה לו ככל שרק ניתן. רק אחרי שהתברר שהיציאה / הקניה / המעבר/ הביקור אינו פוגע בילד, מתחילים לבדוק את הרלוונטיות מבחינת עלויות.
• יחסים בעבודה – בעבודה חדשה או בזמן מתוח בעבודה, חשוב שכל החלטה שנקבל לא תפגע בעתיד שלנו בעבודה. קודם כל – האם מבחינת העבודה הרעיון שהוצע אפשרי?
• הלכה – למי שמקפידים לא לטלטל בשבת גם במקום שיש עירוב רגיל, למי שאינם משתמשים בחשמל של חברת חשמל בשבת, למי שמקפידים על כשרות מסוימת – כל הצעה [רכישת מקרר, למשל, או מזגן] מתחילה בדיון ההלכתי – האם למקרר יש התווית כשרות מיוחדת לשבת ומצב שבת המנטרל את המחשב שבמקרר? האם המזגן יכול להתחבר לגנרטור או למצברים? האם קל לנקות את התנור הזה לפסח? וכן הלאה.
כשמתחילים דיון מערכים, השיחה מפרידה את החיים שלנו מהכסף שיש לנו.
לראות את חצי הכוס המלאה – לא רק את חצי הכוס הריקה
הכי קל לשים לב לכל מה שאין לנו. מה שאין לנו זה הרבה מאד, ומה שיש לנו זה די קצת. יש לנו מאה וחמישים אלף ₪ לקנות דירה, אבל אין לנו מיליון!! מליון זה הרבה יותר מ150 אש"ח, נכון? אז יותר קל לראות את המיליון מאשר את ה150. ברור.
היינו צוחקים על חנויות "הכל בשקל" שכל מה שיש בחנות – את כל החנות אפשר לקנות בשקל!!
כולנו יודעים שהאמת היא שרק פריט אחד עולה שקל, ואנחנו משאירים הרבה פריטים שהיינו רוצים – בחנות, גם אם הם עולים רק שקל. שקל לשקל מצטרף, ועם כל הכבוד, קנייה במאתיים ש"ח בחנות הכל בשקל לא ממש משנה את החיים שלנו, ויש תכלית טובה יותר, אולי, לאותם 200 ₪. אבל, בסופו של דבר, הילדים יוצאים מהחנות ואמנם יש בידם מנה, אבל רצון יש – למאתיים.
כשהילדות היו קטנות הייתי הולכת לקנות להן בגדים לבדי, ואם הייתי בספק לגבי הגודל, הייתי לוקחת איתי חצאית או שמלה ומודדת. הגענו לגיל שהתחלנו ללכת יחד לקניות ובמקום שהן תשמחנה שהן בחרו בעצמן את הבגדים שלהן, הן עצובות יותר ומאוכזבות יותר – הבגד שרצו לא היה במידה שלהן, או היה יקר מידי, או קצר מידי, או לא בצבע המדויק. חוזרים הביתה עם הבגד וחושבים על כל מה שויתרנו עליו בחנויות העיר.
קל לראות את חצי הכוס הריקה, כי היא כל כך גדולה, וכדי לראות את מה שיש צריך לתת את הדעת ולשים לב. העבודה שלנו, כהורים, כזוג, היא לראות את מה שיש ולהכיר טובה לקדוש ברוך הוא על כל מה שקבלנו מידו הרחבה ובשביעות רצון.
פעם, ליוויתי משפחה שניהלה את הכספים בצורה כזו, שכל פעם שהיו צריכים ללכת למכולת, היו צריכים לקחת הלוואה. מכיוון שלא תמיד הייתה הלוואה, לא תמיד הלכו למכולת, אז היו ימים שלא היה בבית כלום, גם לא לחם, והילדים נשארו בבית עד שעה עשר, אכלו אורז ושבעו והלכו לכיתה אחרי ארוחת עשר – באין סנדוויץ. למעשה, הרי הם הוציאו את הסכום הנדרש לכלכל את המשפחה בכל מקרה, אבל ההתנהלות של הרגע האחרון והלחץ גרמו לתחושת חסר נוראית. עשינו סדר בבלגן והקדשנו סכום לקניית אוכל ולהוצאות של בית הספר. נקבע יום קניות קבוע ורשימה, והמלצתי להם להשאיר את כל הדברים שקנו בערימה בכניסה לבית – כל השקיות, כל החבילות של הקניה השבועית, ולתת לילדים לשים הכל במקום. אחרי שבועיים שלושה, הילדים נרגעו – הפנימו את העובדה שיש, יש מספיק, יש, ואם ייגמר – יהיה.
רשימות עושות ישוב הדעת
במחשב יש לי קובץ שנקרא "לכשירחיב". שם כתובים כל מיני דברים שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים, ובעזרת ד' יום אחד, לכשירחיב, נרכוש אותם, אם גם אז נרצה אותם.
הרשימות הללו מרגיעות.
כשמישהו רוצה משהו, כותבים את זה, דנים בזה, מפרטים, משרטטים, רושמים. הכל נשאר, לא צריך להעמיס על הלב ועל הראש. אפשר להרגיע – מתחשבים ברצונות, וכשאפשר יהיה – הדברים כבר יקרו.
מדהים לראות עד כמה קל להוריד מהראש ומהלב את הדברים כאשר הן כתובים. במקום לתפוס חלק ניכר מקיבולת הזיכרון שלנו בדברים שאנחנו צריכים לעשות אבל לא יכולים, רוצים לקנות אבל אין לנו כסף, חושבים שכדאי לרכוש אבל לא ברור מתי ואם כן בכמה, במקום לתפוס את כל זה בראש שלנו – בואו נוריד את זה מהראש, נפנה מקום.

צעד ראשון לניהול התקציב שלכם: תרגיעו!!
כשאתם רגועים, קל לכם להתרכז בניהול החיסכון, לחשוב בצלילות הדעת, לשקול ולקבל החלטות נכונות יותר עבורכם.