היי, שלום!
שלום לך, אנחנו בחופשה, ברוך ה'.
כמה חיכינו לחופשה הזו וכמה בנינו עליה. כמה דיברנו עליה וכמה דנו
וכמה היא תעלה וכמה היא עולה במציאות
כמה!!
אני מרגישה שהמילה "כמה" מהדהדת בי את הכמיהה
ועכשיו כשכל זה הגיע – הירידה לפרטים מטשטשת את הרצון הראשון.
למה אני מתכוונת?
לשאלה – ממה אנחנו נהנים באמת?
אז קודם כל קבלי במתנה את הסירטון שבו הסברתי את זה
ודיברתי על מטרות
בקייטנה של טובה קצנלבוגן
והנה הלינק להירשם שם – ואני ממליצה מאד – כי אין כמו הזמן של החופשה להיפתח לתכנים חדשים ולטעום
ולבדוק מה מתוך כל זה ילווה אותי במשך השנה להמשך ויגלה לי רעיונות שיפרחו ויביאו עוד הרבה טוב לחיי.
[כל מי שחסומה לקישורים – אני כותבת לה פרטים בנ.ב. ובבקשה – תזכרו שאתן רציתן את החסימה שביקשתן
ואנחנו כותבות תוכן טוב אלא שאתן רציתן לא לקבל סירטונים וכאלה… אז בסבלנות בבקשה!]
והנה אני פה – יושבת וכותבת לך כשאני "על גג העולם".
חופשה היא פינוק?
זה מה שרצית? להתפנק?
פינוק הוא הטבה שלא חייבים לי
ובעצם הייתי יכולה להסתדר בלעדיה לגמרי
וההטבה הזו מקלה עלי, מנעימה לי, עושה לי נוחות והנאה שהם אקסטרה
ולא נמצאים בכלל ברשימת הדרישות של "צריך".
נכון, במשך הזמן והחיים והציביליציה, דברים שפעם היו נחשבים פינוק
למפונקים ולנסיכים ולקיסרים בלבד
היום הם בבחינת "בסיסי" "תנאי לחיים" לפשוטי העם ולפרולטריון 
ככה שהדברים שמפנקים אותנו מתרחקים והופכים לנדירים יותר ויותר
אבל לא על זה רציתי לדבר –
כשאני שרוצה להתפנק בחופשה, אני יכולה כמובן לשלם הרבה כסף למי שאמור לפנק אותי
ככה שבעצם עבדתי די קשה כדי לממן את הפינוק, וזה לא הטבה במתנה אלא תמורה לתשלום.
זה בסדר.
אבל האם באמת פינוק מהסוג הזה הוא מה שיגרום לי ליהנות?
כלל חשוב בשיווק מוצר, בהבטחה על המוצר, ברכישות ובדיסוננס קוגנטיבי –
יש הבדל גדול בין מה שאנחנו מרגישים כלפי מוצר לפני שאנחנו רוכשים אותו
ומה אנחנו מרגישים כלפי המוצר אחרי שאנחנו רוכשים אותו.
את בוודאי יכולה לספר לי על זה בעצמך…
שוב נעשה ברור לי שהתנאים הכי "מפנקים" עם הארוחה הכי מפוארת
במקום הכי יפה
עדיין נמצאים בתוך המסגרת של דברי שלמה המלך, החכם מכל אדם –
טוב פת חרבה ושלווה בה, מבית מלא זבחי ריב.
פיקניק עם תפוחי אדמה שרופים שכולם צוחקים בו
מפנק – כן, מפנק! – יותר מארוחה לחוצה ומעצבנת יקרה ומתוחה שבה הילדים מפריעים
צועקים, רבים ומרגיזים ואנחנו מנסים להיות לא מי שאנחנו.
אני כותבת לך כאן מכפר נידח מאד, פשוט מאד.
כמו שאת רואה – יש חשמל, יש חיבור לרשת, יש מים חמים [תודה!]
ושולחן וכסאות וריהוט כמו בבית.
המקומיים אינם חיים ככה, ואני שואלת את עצמי –
אם ידעתם לרהט לי חדר כמו בבית מלון בישראל, עם מגבת לבנה מקופלת יפה,
מדוע אתם נשארים לישון על מחצלת, על הרצפה, אוכלים בישיבה על הרצפה,
צ'אפטי פשוט וירקות?
ואז אני שואלת את עצמי –
מתי גם אני רואה אורח חיים אחר, והוא טוב יותר במובן רוחני ורגשי ונכון –
ובכל זאת אני נשארת עם ההרגלים שלי, הנמשל של "לאכול על הרצפה, לישון על מחצלת"
במקום להתפנק באמת?
שאלות של חזון ושל מטרות ושל משימות עומדות בבסיס של ההתנהלות שלנו.
כל סדר וכל ארגון וכל נוהל וכל שגרה מבוססים על כך שאנחנו סגורים חזק על המטרות שלנו –
מה אנחנו יודעים
מה השבנו אל הלב
ומה המעשה שנעשה כדי לקיים את כל זה?
מהבחינה הזו אינני בחופשה אף פעם.
שלך גם ממרחקים
יעל
לסירטון שבו אני מסבירה איך מגדירים מטרות ולמה זה חשוב בעיקר בחופשה
לחצי כאן, הסירטון הוא מיוחד לקייטנה של טובה קצנלבוגן. הרשמי! עכשיו!
נ.ב.
יש קישור מיוחד לחסומות: