התחלות חדשות הן הזדמנות מצוינת להשתפר, להתקדם, להפוך למושלמים. להיות ממש הכי הכי שרק אפשר. הרצון הזה שמקנן בתוכנו כל השנה, תופס תאוצה בזמנים של אלול, מתיישב טוב על הלב הפתוח מקול התקיעות ואומר לנו שעכשיו צריך להחליט משהו גדול, משהו לתמיד, שינוי שיישאר לנצח.

מה אנחנו מחליטים להיות בשנה הבאה עלינו לטובה? מה אנחנו רוצים לעשות בשנה הבאה?

• לאכול בריא ולהתעמל ארבע פעמים בשבוע
• להתפלל בכוונה, מילה במילה, שלש תפילות ביום.
• לא לכעוס על הילדים, ולא על בני המשפחה.
• לוותר, לא לעשות עניין מדברים, להעביר – הכול חולף בעולם, ומי יכול לעשות לי משהו רע?
• לזכור כל הזמן שכסף זה לא העיקר בחיים, ולשים דגש על ערכים ואמת, ויושר ואמינות

חוץ מזה, צריך להפסיק להשאיר דברים באמצע הבית, לסגור דלתות של ארונות, לא להעיר על כל דבר, להגיד תודה לפחות חמש פעמים ביום, להתנצל, לברך מכל הלב, לשים לב, להיות כאן ועכשיו, להקשיב, להקשיב, להקשיב…

על מה אפשר לוותר מכל ההחלטות היפות הללו? מי יכולה לומר שיש כאן דברים שהיא לא צריכה לעצמה לשנה הבאה, ודווקא היא מעדיפה בשנה הבאה להתעקש ולא לוותר בכלום, בעיקר לא לבני הבית… רוצים להיות הכל, מהכל.

לא רק בהחלטות לשנה הבאה אנחנו רוצים להיות הכי שאפשר, הכי הכי, גם אם אי אפשר. גם בתכנון החג, בבישולים, בביגוד, בעריכת השולחן, במנות האחרונות – הכל צריך להיות  פיקס, מאה אחוז, לא פחות. ואם יש אורחים – הלחץ רק עולה: הכל חייב, מוכרח, זה קריטי, שהכל ממש הכל יהיה מושלם ופרפקט.

זהו, שקוראים לזה פרפקציוניזם.

אנשים שרוצים שהכל יהיה מושלם ושפחות מזה לא חשוב בעיניהם לכלום, אנשים שגם דורשים מאחרים את הסטנדרטים שלהם, אנשים שכל מה שתעשי עבורם לא יהיה די, הם פרפקציוניסטים.  הדוגמאות רבות ונפוצות [ונפיצות] : את מכינה ארוחה חגיגית? אם הקרם נמרח על נייר הכסף שכיסה את העוגה, הכל היה גרוע, נורא, ארוחה מאד לא אסטטית, וממש לא מתאימה לאירוח בחג. כשחושבים על ניקיון לקראת החג, מדובר על תהליך רווי מים וחומרי ניקוי, עד שכל החלונות יצוחצחו [מיד מתחילים טפטופי הסתיו שנורא מלכלכים  את חלונות, לא חבל על העבודה? יש לך וילונות מדהימים!]. בספר השני שלי, ספר הסדר של "הבית –  העסק הנבחר" [הפצה של פלדהיים] אני מדגימה שלל רעיונות למי שחושבת שתוכל לסדר את הבית עוד יותר מסודר ממה שהוא כבר. אנחנו שואלות את עצמנו "מה עוד?" כחלק מהגישה שלנו לכל דבר שאנחנו עושות, אם זה סדר ואם זה בישול, אם זו עבודה ואם זה חינוך הילדים. "ברור שלא נוכל להשלים עם בית מלוכלך, ובשבילי זה מלוכלך" – את אומרת לי בשכנוע עצמי רב. "כל אחד והטעם שלו, אבל עבורי סלון עם עמודון ולא עם ספריה זה ממש לא. לא." התחושה שזה משהו שמאפיין אותי ולא קשור לנורמות של אחרים מטעה ומבלבלת.

האם תמיד מי שרוצה ניקיון, סדר, ארגון בבית ובגדים נאים לילדים היא פרפקציוניסטית? האם כל מי שרוצה מנות אחרונות מגוונות, עשירות, מעולות נגועה במחלה? האם מי שעורכת את השולחן בעצמה ולא מרשה לילדים לעשות זאת, היא פרפקציוניסטית שצריכה לעבוד על עצמה ולהשתפר לכיוון התשעים אחוזי עריכה בשולחן? האם מי שמקבלת על עצמה לא לכעוס, צריכה לקבל על עצמה לכעוס לפחות פעמים ביום?

איך נדע מתי זה פרפקציוניזם ומתי זה לא?

אני מציגה כאן ארבע שאלות שאת צריכה לשאול את עצמך כשאת מקבלת על עצמך החלטה יפה לימים הבאים, מתכננת את סעודות החג או יוצאת לקניות של בגדים. על כל דרישה שאת מציבה לעצמך או לבגדים שלך או לילדים שלך ולאופן שבו הם צריכים להיראות שאלי את עצמך בכנות ועני לעצמך ביושר:

1. האם הדרישה מציאותית?
2. האם חייבים?
3. האם יש בה תועלת?
4. האם בכל מחיר זו הדרישה?

יש להדגיש שלכל אחת מן התשובות הללו יחד יש משמעות, כלומר אם את חושבת שזה מציאותי, אבל אין בכך תועלת, אז זה סתם פרפקציוניזם ולא רף גבוה ולגיטימי של טעם אישי. אם יש בזה תועלת, אבל את לא מוכנה להתגמש – זה לא בסדר, זה שוב פרפקציוניזם.

שאלי נא את עצמך:

ü      האם זה מציאותי? האם זה מופרז? האם אוכל לעמוד בדרישה הזו? דרישות ברף גבוה הן דרישות שדורשות השקעה, זמן, כוחות או משאבים שלא לכולם קל להשיג ולתת. בכל זאת, יש מי שמרגישות שנכון להשקיע בעיצוב עוגיות אישיות, בהכנת כרטיסי שנה טובה יצירתיים ובמסירתם באופן ידני ופרטני אחד על אחד. יש מי שאופה חלות, יש מי שגם מכינה את כל עשרת מיני הסלטים. לא כולן יכולות לעמוד בכך. אך לא כל מי שעושה זאת היא פרפקציוניסטית. אם את מסוגלת לעמוד בסטנדרטים שהצבת לעצמך את אולי פדנטית מאד, יש לך חוש מפותח לאסטטיקה ואת חרוצה. זה הכל. מי שאוהבת לגהץ את כל הבגדים של התינוקות עשויה להיות פשוט מישהי שאוהבת לגהץ. לאו דווקא פרפקציוניסטית. זו המגזימה וערמות הכביסה מתגבהות אך היא לא מקפלת אותן ומכניסה לארונות עד שלא תגהץ, ולגהץ אינה מספיקה, היא זו שדורשת מעצמה משהו שהיא לא יכולה לעמוד בו. מבחינה זו אפשר לומר שפרפקציוניזם קשור גם לדחיינות.

ü      האם זה נכון שחייבים לבצע זאת דווקא כך? האם חייבים לעטוף את כל הספרים בניר וגם בניילון שקוף? האם חייבים לשטוף את הבית כל יום? האם חייבים להציף את הבית עד שיוצאים מים שקופים? האם אין ברירה וזה חוק מוסכם שכולן צריכות להכין מנות אחרונות שונות זו מזו לכל אחת מן הסעודות? פרפקציוניסטית אומרת שכן, שחייבים. שאין ברירה. שככה זה ושאם לא זה יהיה נורא.

ü      האם זה יועיל? הפעולה שאני עומדת לבצע, שאני עומדת להשקיע בה כסף, כוח וזמן היא פעולה מועילה? אפשר לתאר את התועלת שלה במונחים שכל אחד יכול למדוד? למשל, האם יעיל להכין מנות אחרונות שונות ומגוונות לכל אחת מן הארוחות? מה התועלת שאני אפיק מכך ביחס למטרות שלי בחיים – רוחניות, חינוך ילדים, מצוות? אולי זה רק עניין של דימוי עצמי מעוות? מה המחיר שאשלם – מה החסרונות של הכנות המנות הללו? האם זה משתלם בכל זאת? פרפקציוניסטים משקיעים גם בדברים שבהם ההשקעה אינה יעילה, אינה נושאת פירות ואינה צומחת. הם עושים דברים שגוזלים מהם זמן רב ואיש אינו מעריך [ועל כך הם מתרעמים, כועסים ונפגעים בכל נפשם].

ü      האם אני יכולה להגמיש את הסטנדרטים שלי ולשנות את ההנחות שלי בעת הצורך? שאלי את עצמך: האם אוכל להסתפק בפחות אם יבואו אורחים בלתי צפויים? האם אוכל לוותר על הקינוח כליל אם אסבול מכאב ראש או אחליט על דיאטה? פרפקציוניסטים מתקשים לוותר, להתגמש ולהתאים את עצמם ואת הציפיות שלהם לתנאים המשתנים של החיים. אם הם תכננו לצאת, ולבסוף לא יכלו, הם ירגישו רע עם זה ויסבלו מאד.

ובכן, קל להבין שעבור נשים מסוימות הכנת קינוחים היא תענוג, יש להן זמן וכוח והן אינן משלמות כל מחיר על ההשקעה – כולם נהנים, כולל הן עצמן. עבורן, הקינוחים הם רף גבוה, אמנם, אבל לא קשור לפרפקציוניזם. ברגע שישתנו התנאים ויהיה להן קושי בביצוע – הן מיד משנות את הרף ומתאימות את עצמן למציאות החדשה. אבל מה בקשר לאלו שבכל מחיר ישקיעו באפיה, בקינוחים או בניקיון? חוסר הגמישות והרצון להתעלות מעל למציאות הוא סימן לפרפקציוניזם, שבו כדאי להלחם. הפרפקציוניזם הוא מקור לדחיינות, לשהייה שוחקת בדחוף וחשוב ולבלבול בקשר למטרות בחיים ולסולמות של עדיפויות ויעדים.

ארבע השאלות הפתוחות הללו יהיו עבורכן בסיס לדיאלוג פנימי, להתבוננות שמולידה העצמה וכיוון להשקעה בדברים החשובים באמת.

לא משנה אם עכשיו ערב ראש השנה, ספירת העומר, קיץ או חורף – זה הזמן להתקדם, להשתפר ולהשלים עם המגבלות שלנו. השלום הזה הוא השלמה וקבלה שנותנות לנו את הביטחון ואת העוז להוביל שינוי שינצח.