החופשה כבר כמעט כאן בדלת, ואנחנו, האמהות של הילדים שבחופשה, מרגישות כמו צוות בידור וכיף שצריך לתת מענה יומיומי, ריגושים והפעלות אקסטרים לטף.

למי יש פוביית חופשה?

לא רק לך.

"את יודעת מה זה חופש עבורי? אני מרגישה משוחררת אם אני יודעת שהילדים שלי בטוחים, וכיף להם, ושקט, והבית נקי, ויש אוכל במקרר, ואני יושבת עם משהו טעים ולא משמין ולומדת, כותבת או קוראת" אומרת לי חברה שנוסעת כל שנה לשבוע חופשה עם הילדים וחוזרת מותשת.

אז יש את מי שממש מתחלחלות מכך שהן צריכות לחפש תעסוקה לילדים, יש מי שמודאגות כי הן עצמן בעבודה וצריכות "לשבור את הראש" כדי להשיג "סידור לקטנים" – ולגדולים לא כל שכן. ויש אמהות שדווקא יוצאות לחופשה אבל לא כל כך אוהבות אותה, קשה להן בלי העבודה, הן ממש מכורות – הוורקהוליות.

מי מכורה לעבודה? למשל:

• מי שמרגישה שהעבודה עושה לה סדר כל יום, ושבלי העבודה היא מבזבזת את הבוקר ואת הצהרים וגם את הערב. בלי עבודה היא מרגישה חסרת אנרגיה והנעה להזיז את עצמה לכיוון המטבח, מרפסת השירות או החדרים המבולגנים. ביום שבו היא יוצאת לעבודה היא עושה הכל ברגע ותוך שעה הבית מוכן והיא יוצאת לעבודה.
• מי שמקבלת פידבקים טובים מאד מכך שהיא עובדת מחוץ לבית, ומרגישה שבבית "אף אחד לא מעריך" את המאמצים שלה.
• מי שמוצאת את עצמה מביאה עבודה הביתה – כעצמאית וכשכירה, גם כשלא ממש חייבים. מכורה מסוג זה לוקחת על עצמה בהאצלת סמכויות הפוכה גם עבודה של אחרים ומבטיחה לסיים הכל בבית.
• מי שמעדיפה תמיד קודם כל לגמור עם העבודה ואז להתחיל בעבודות הבית, ואז ארוחת צהרים אינה מוכנה בזמן, יש ערמות כביסה וכלים ומשימות שגרתיות [תשלומים, קניות, סידורים] נדחות לסוף רשימת המטלות.

וורקהולית היא קיצונית, כי כולנו בדרך כלל אוהבות גם את העבודה בחוץ ולא רק לקפל כביסה, וזה בסדר ואנושי.

קשה לנוח

למעשה, וורקהוליות הן גם כאלה שמכורות לעבודות בבית. הן מתקשות לנוח. הן מחפשות היתר מדוע מותר להן לשטוף את הכלים בשבת ובאיזה מגב מותר בכל זאת לשטוף רצפה גם ביום טוב. לשבת סתם כך? כל השבת? להכין הכל מראש? רק להגיש לשולחן ולהוריד? נוצר להן חלל כזה שקשה למלא. מי שהולכת לבית הכנסת, ואחר כך הסעודות הארוכות והילדים ומנוחת צהרים – מרגישה ככה שהשבת עוברת, אבל לוורקהוליות ממש קשה עם זה שיום שלם נחים. איך נחים? היא לא מכירה את הפעולה הזו.

כבר מילדות שמענו את המשפטים הללו שמביעים חוסר שביעות רצון ממנוחה: "מה את יושבת ככה בלי לעשות כלום?" וידענו שצריך להתנצל כדי לקבל רשות לשבת על הספה סתם כך או לבהות. בדרך כלל צריך להרגיש לא טוב או להיות חולה ממש כדי להרשות לעצמי לנוח. יש מאיתנו שסיגלו לעצמן מנוחה מותרת עם אכילה: הרי לאכול צריך בישיבה, אז אם אני רוצה לשבת עדיף לאכול בינתיים ואז זה לא סתם לשבת אלא לשבת לאכול שזה בסדר…. רק שזה משמין.

התפיסות הבסיסיות שצריך לעבוד, ושיש דברים לעשות כל הזמן, ושהעובדה אינה נגמרת לעולם מושרשות לפעמים בצורה שמקשה עלינו להרפות, לקחת זמן של חופשה ולהוריד הילוך כדי להתאושש ולחזור רעננות יותר. באופן אבסורדי אנחנו מתרגלות ליהנות מהעומס ולקבל אנרגיה חיובית מהרגשת התרוממות הרוח של הלחץ. לאחר זמן שאנו מתרגלות לעבוד בלחץ אנחנו מתמכרות אליו וכשאין לחץ – אנחנו לא נהנות. אתן מכירות את עקרות הבית שמנקות בעשר דקות מהפכה של שבועיים כשהאורחים בדלת? הן גם מזמינות אורחים לשבת כדי להניע את עצמן לבשל כשהן מרגישות מרוקנות מאנרגיה. הפתרונות הללו עובדים טוב בדרך כלל, אבל הם לא הדרך ללמוד להיות כאן ועכשיו בשביל הילדים שלנו שצריכים אותנו בחופשה.

הילדים צריכים אותנו בחופשה

חופשה עם הילדים היא משהו מתיש, הם באמת צריכים אותנו רק לעצמם בלי שום דבר אחר. לא רק בלי טלפונים ועבודה, גם בלי כלים וכביסות. מה שהם רוצים הוא סיטואציה שבה את יוצאת איתם לגינה וממש רק מסתכלת עליהם. מטיילים ואת משוחחת איתם. הם בים ואת מקשיבה, לא קוראת. הם מדברים ומדברים ומדברים, ואת לא אומרת "מדהים מה שאת אומרת, אבל למה את לא מתלבשת בינתיים, תוך כדי שאת מדברת?" או בפנייה בניצול הזמן של המקשיבה עצמה, [אמא]: "אני מקשיבה, בואי איתי, בינתיים אני עוברת על הניירת שכאן, כן כן, תזרקי את זה לפח…"

איזה אתגר למי שהתרגלה לעבוד ולעבוד ולעבוד!

גם חופשה זוגית היא אתגר לוורקהולית שמתקשה להיפרד מן העבודה האינסופית.

אני מציגה לפניכם סיפורים של וורקהוליות שמודעות לעובדה הזו הניעה אותן לשנות את המיתוס של "חייבים לעבוד" והן הצליחו לצאת לחופשה וגם ליהנות ממנה.

"הבנתי שאני ממש מכורה לעבודה, קשה לי לנוח והרעיון של חופשה זוגית או משפחתית בסגנון "בטן גב" ממש לא נעים לי. אני מרגישה על קוצים, מסדרת את המזוודות אלף פעם, מכינה שוב ושוב את התיק לבריכה וסובלת כשאנחנו במלון ואין צורך להכין אוכל. האבסורד הוא שככל שאני עובדת יותר בעלי הרגיש שצריך לתת לי חופשה רגועה יותר, והמצב רק החמיר. כשהפכתי להיות מודעת לכך, החלטתי להיות גלויה: אמרתי למשפחתי שקשה לי לנוח, שנבחר חופשה שהיא לא ממש מנוחה. יצאתי עם בעלי לשלושה ימים שבהם צעדנו כל יום בערך 8 שעות. הליכה נעימה, במזג אויר נעים, אבל צעידה, לא מנוחה. זה איוורר לי את הראש והייתי מנותקת מטלפונים ושוחחנו שיחות מדהימות ועמוקות. הפעם נהניתי מהחופשה."

"קשה לשנות אופי של פעלתנות ועשייה. לאנשים שמכורים לעבודה, העבודה מעניקה אנרגיה, לא גוזלת אותה. אני כזו. בשבילי עבודה היא חופשה. איך אני נחה? כשאני מתמקדת בעבודה בלבד הדבר גורם לי מנוחת הנפש, ריכוז ומיקוד שמרענן אותי. אני מבקשת ממשפחתי יומים או שלושה בשנה שבהם אני יכולה רק לעבוד, בלי לטפל בשום דבר אחר. הימים הללו הם בשבילי סוג מדהים של מנוחה והתרעננות. אני מסיימת מטלות שנדחו, סוגרת קצוות ומשלימה חלקים בפאזל של חיי המשפחה, העבודה שלי והתרומה לקהילה. אחרי יומיים כאלו אני מרגישה כמו אחרי יומיים של נופש. עכשיו אני מוכנה נפשית לעבודה שבאמת מאמצת אותי: לצאת לנופש עם המשפחה"

"מאז שלמדתי בקורס תקשורת מהי הקשבה פעילה, אני כבר לא סובלת בחופשות. תמיד התקשיתי להאזין, להיות שם בשביל אחרים, ולהקשיב. כשיצאנו לחופשה ורוב הזמן שוחחנו [בחוף הים, ביער, במסלול הליכה, בארוחות המתארכות – כל הזמן משוחחים] היה לי קשה, ונמלטתי אל העשייה – להכין אוכל, לנקות, לסדר, לארגן, לעשות משהו. אבל הכל השתנה מאז שלמדתי מהי הקשבה. השתתפתי בקורס אימון אישי ושם היו הרבה סימולציות של רמות הקשבה שבהן למדתי איך הקשבה היא פעילות שדורשת אנרגיה. כפי שאמרתי – מאז אני מקשיבה פעילה ונהנית מזה".

מצאי גם את, המכורה לעבודה, את הדרך שלך לקבל חופשה וליהנות ממנה בדרכך שלך.