אפשר להגיד לילדים מה לעשות
עכשיו
הרגע
מיד.
תעשה בדיוק מה שאני אומרת לך!
והם מבצעים.
בעסקים, בארגונים, בעבודה – האצלת סמכויות היא הבסיס להקמת עסק שמעסיק עובדים שמבצעים עבודה ומשימות שהבוס, הלא הוא בעל הבית והיזם והמייסד – אינו יכול או אינו רוצה או אינו יודע לבצען. המחקרים שעוסקים בעסקים של המאה העשרים ואחת טוענים שהעולם השתנה, שרובוטים עושים מה שצריך ושאנשים בעסקים נדרשים לתת תוצאות יצירתיות, אכפתיות, מורכבות, אנושיות וחמות – שמחשב אינו יכול לספק. המדדים הרכים חייבים להביא את המנהלים לדרכים חדשות שיגרמו לעובד להביא את הלב לעבודה, ולא רק את הידיים. התברר שהדבר אפשרי! עובדים יעבדו עם הכישרונות והיכולות הפנימיים ביותר שלהם כשהתפקיד יוצג להם בצורה שמאפשרת אוטונומיה, חיבור לחזון גדול וחשוב, וכשהדרישה תהיה הוגנת.
בבית הכללים אינם שונים. הילדים שומעים ומצייתים להוראות ופקודות בשלושה תנאים:
א. אם הם ילדים קטנים, או אם זו פעם ראשונה.
ב. אם אני מבטיחה פרס או לעומת זה – תגמול הולם למי שלא יבצע.
ג. אם יש אוירת לחץ מספיקה שמשדרת מצוקת חירום ממשית.
ובערב פסח קל לקבל את שלושת התנאים הללו ולהשיג שיתוף פעולה מידיי שבו הידיים מגיעות אבל הראש והלב – אינם בעבודה. בהתאם לכך גם התגובות שלנו, האימהות, אינן מאחרות להגיע. אנחנו מתעצבנות לשמוע תשובות כמו "זה לא היה שם" "לא מצאתי את זה" "הם לא פתחו" "היא לא הסכימה". היייייייי! מה התשובות האלו!!!???? תחזרי עם משהו, תודיעי לי מיד, תשאלי מה צריך לעשות – מה זה שהלכת ולא חזרת ונעלמת בלי לענות?????????
השיטה המקצועית:
כדי לקבל עבודה במיטבה, החוקרים מדריכים את המנהל להקפיד על הדרך שבה הוא מאציל סמכויות ולתת גם סמכות, אפשרות לקבל החלטות ו"להפעיל את הראש" במקביל ללקיחת אחריות על התוצאה.
הנה:
א. צייני בדיוק מה את רוצה שיקרה, מה התוצאה המצופה.
ב. קבעי זמן שבו הדברים צריכים לקרות.
ג. הסבירי את השיקולים לביצוע, את התנאים שמסביב, את הקשיים הצפויים.
ד. אל תדריכי איך לבצע, השאירי את זאת לרעיונות שלהם. שיבצעו את הדברים בסגנון שלהם ובדרך המועדפת עליהם.
צרפי לכך מעקב צמוד של עידוד, תחושה שאת רואה מה שנעשה, שאת "על זה" ולא שכחת שבקשת ביצוע של מטלה
ותקבלי את העזרה שאת מצפה לה.
עובד.
ספרי לנו כאן!
לחברותי היקרות
השנה חידשתי רעיון, שתפס יפה חלק מהילדים, אבל חשוב לציין שלא כולם ממש התחברו…
כל עשיה מזכה בנקודה.
לא משנה אם מדובר על מדף בספריה, או בקשת חלב מהשכנה.
הליכה לקניות או עזרה בטיפול בקטנים.
המדהים הוא, שתמיד לא היה מי שהסכים למשימות השוטפות, רצו רק את העבודות השוות וה"כפיות" של פסח, ופתאום צוברים המון נקודות ונורא משתלם ללכת לשליחויות.
כל אחד צובר לעצמו, על כל 20 נקודות פרס ראשון, על 100 נקודות פרס גדול, וחוצמזה יש צבירה משפחתית- כולנו שואפים להגיע לסך 1000, ויהיה בעז"ה גם מצ'ינג, בשביל האוירה הטובה…
מידי פעם הבנות שואלות על תפקיד שהיה קשה במיוחד או ארוך יותר מהמצופה אם אפשר לקבל עוד נקודה ואני בנדיבותי מאשרת ומאושרת…
כמה קל להיות מאושר…
אשמח לשמוע מי אימצה.
ניתן לה נקודות…
חג כשר ושמח ובשורוטובותמיד!!
אסתי
נהניתי לקרא את הטור וגם את התגובות.
מנסיון שלי- בית של בנים ב"ה (עם בת אחת גדולה) כ—ל הבנים יכולים להושיט יד כמעט בכל דבר. מן הקטנים ועד הגדולים.
מה שמאד חשוב זה להתאים עבודה לילד. גם אנחנו כנשים ואמהות לא זהות באהבה לכל סוג של פרויקט.
אם יש לך ילד שאוהב לצאת לקניות אל תתפתי לתת לו לסדר את החדר כי זה מה שהוא מבקש.
בד"כ הוא לא יעשה זאת כראוי.
נכון שאפשר להגמיש, אבל חשוב לזהות מה הגורם לבקשה שלו, והאם יש סיכוי שהוא יצליח.
התאמת פרויקט לילד מסייעת לנו גם להחמיא לו אח"כ כראוי, כי רב הסיכויים שהוא יבצע כראוי. כך שזה גלגל חוזר!
המון הצלחה לכולן בערב פסח ותמיד.
תודה רבה, זה נשמע נכון וגם עובד… הענין הוא שאני לא מצליחה לגייס את עזרת הילדים בלי תגמול כלל… למשל עכשיו ערב סוכות, עשיתי רשימת תפקידים ושני הגדולים [בני שמונה ותשע] התחלקו ברשימה… עבדו קשה, אחד התלונן יותר, השניה במרץ יותר, אבל בסוף חיכה להם טיול לקנות ממתק מפנק בחמישה שקלים… זה נתן להם מרץ וכח, בלי זה לא נראה לי שזה היה מספיק עובד… לא יודעת אם זה היה נכון או לא.. מה את אומרת?
זה בעיה של בנים?
גם רחל וגם גיטי כתבו על בנים וגם אני עם ארבעה בנים ומאד קשה…
יש לי שלושה בנים בגילאי 8, 5, 4.
חבורת רחפנים חמודים שרוצים ביום שישי רק לשחק, לגזור ניירות, ליצור יצירות ולאכול.
(על פסח בשלב זה אני מפחדת לחשוב… נוסעים להורים)
מידיי פעם אנו מנסים להפעיל אותם ביום שישי, בעיקר בנושא של לאסוף משחקים וחפצים שלהם (ונעליים…) שפזורים בסלון וממש מפריעים להכניס את השבת.
איך אפשר?
הולכת לנסות! הלוואי ונצליח! אשמח לטיפים ועידוד נוספים!! תודה!!
עכשיו אני מבינה מה ההבדל, הגדול שלי עוזר מלא, כי אני עובשת איתו בדיוק כפי שרשמת והבינוני גם כשמנסה לעזור הוא לא מסיים את המטלה, בדיוק עם אותם תירוצים שכתבת. סדרת לי את ההבדלים בראש, עכשיו נשאר לי לנסות את הדרך הזו איתו. תודה
אני אמא לבית של בנים, וכבר שנים יש לנו ריטואל קבוע: מדפיסים את כ—-ל מה שצריך לעשות עד הפרטים הקטנים. (כלומר: לא צעצועים, או: ספרייה, אלא: קליקס, ומדף ספרי מבוגרים/נוער/ילדים).
כל אחד מסמן לעצמו בזרחן תפקידים שהוא בוחר, כולל בן הארבע (פאנלים עם שפריצר!!!). התחלתי את זה בשלב שהעזרה שלהם הייתה יותר עבודה בשבילי מאשר עזרה,אבל עם השנים יותר ויותר תפקידים עוברים לאחריותם הבלעדית.
מסמנים תאריך שעד אליו יש לסיים את התפקידים ומסמנים כל מה שבוצע. כשגומרים- כווולם (כולל בן הארבע..), נוסעים עם אבא לטיול של יומיים. הם מרוויחים מוטביציה וחוויה משפחתית, ואני מרוויחה את השקט שאני זקוקה לו כדי לסיים. כשהם חוזרים, כבר מחליפים את המטבח…