"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" כך מסכם הפיוט "אחות קטנה" את התפילה שפותחת בערב ראש השנה את מחזור התפילות. האחות הקטנה שעורכת את התפילות שלה היא אני, ואני מרגישה לפעמים בדיוק הפוך: מסתיימת שנה, וזו ברכה – כי כל כך הרבה דברים שדאגתי מהם לא קרו בה, איזו הקלה! לעומת זאת, השנה החדשה – מי יודע? כל כך הרבה דברים יכולים לקרות…

אני דואגת!

אמא שדואגת נשמעת בדיוק כמו אמא יהודיה טובה – דאגתי לך לאוכל, דאגתי לך לשתיה, דאגתי שתהיה לך מיטה נוחה, אל תדאגי, אני אדאג לך שיהיה לך הכל. המילה דאגה נשמעת בהקשרים האימהיים הללו במובן של אכפתיות ועשייה למענך. "אני דואגת לך" פירושו אני עושה בשבילך, אני חושבת עליך ופועלת כל מה שצריך ומעל ומעבר לכך כדי שיהיה לך מה שאת צריכה, ורוצה. "דאגתי לך" הכוונה שמתי לב אליך, אני משקיעה בך. כשאני "דואגת שיהיה" הכוונה אני קונה, ואין סכום שיעמוד בינינו, את יקרה לי כל כך.

בהקשרים הללו, הדאגה מצטיירת כתכונה נאצלת, אוהבת, מוערכת ורצויה.

אבל לדאגה יש צל: דאגה בצבע שחור, פחדים, חששות, חרדות, מוות שמסתתר בתוך מעטה של אהבה. אני דואגת ומציירת תמונות מפחידות – המניע לעשייה הוא פחד, לא אהבה. הצל שמלווה את הדאגה האימהית הוא גוננות יתר, כאבי ראש, שתלטנות, קשיחות וקפדנות, מתחים, צעקות, לחצים בלב, כאבים בבטן, מועקה וקמטים מסביב לעיניים. חריץ עמוק במצח, כזה שרואים אותו מרחוק עם כל הקרמים של המיצוק והמייקאפ. החריץ הזה כאן כבר שנים, והוא מעיד על דאגות מדירות שינה, לילות לבנים ומחשבות שטורפות.

אם הייתי דואגת לבד, הייתי שותקת. הבעיה היא שאני דואגת יחד עם כולם – מספרת לילדים שזה מפחיד, מדאיגה את בעלי שבדרך כלל נדהם שבכלל חשבתי על האפשרות הזו, נעשית צינית כשמדברים על מחלות ומיחושים. הדאגה מחלחלת אל השיח המשפחתי – אצלינו בבית לא סיפרו לסבא ולסבתא דברים שיכלו להדאיג אותם, הם היו נצולי שואה, עברו מספיק, ולא צריך להדאיג אותם – במציאות הם היו דואגים מעצמם, גם בלי לדעת. תמיד דאגו, כי כל מיני דברים יכולים לקרות. יש לי חברה בלונדינית עם שם גויי כי ההורים שלה – שעברו בעצמם מה שעברו – דאגו מראש שהיא תוכל להיות מכוסה, לכל צרה שלא תבוא. כשהיא סיפרה לי שזה ההסבר לשם שלה, חשבתי שהם הגזימו – כלומר, זה בסדר שהם דאגו, אפשר להבין וגם להזדהות, אבל יפה להם שהם העיזו ונתנו לדאגה שלהם שם. אני התרגלתי להסתיר את הדאגות.

ביומיום אנחנו אופטימיות: אני יודעת שיהיה בסדר, ממש הכל יהיה בסדר. האופטימיות הזו מאפשרת לי לדחות מטלות, להשאיר אותן לרגע האחרון ולהסתדר בסוף עם אילתורים וזרימה עם מה שיש – כאילו אין מחר. באופטימיות אנחנו קונים דברים שלא בטוח שצריך ולא בטוח שיהיה מהיכן לשלם את כל התשלומים – יהיה בסדר, לא לדאוג. באופטימיות אני מתעודדת כשהמתבגרים – והמתבגרות – "עוברים תקופה". האופטימיות קיימת, ולרגע נראה שהמאבק הוא בין האופטימיות לבין הדאגות, בין ראיית השחור לראיית הוורוד, בין פסימיות וחרדה לבין התקוה.

זה לא נכון. עוד מעט אסביר.

קודם כל אני רוצה לדבר שניה על תכנון ולהסביר איך תכנון נכנס לעניין הזה: תכנון הוא חשיבה קדימה, וחשיבה קדימה כוללת היבטים מציאותיים שחלקם כוללים אפשרויות, גם רחוקות, שבהן לא כל ההתרחשויות צפויות מראש ובעיקר – רובן אינן בשליטתינו. כל דבר שאין לנו שליטה עליו, מפחיד. מעורר חרדה. לפעמים ברמה 1 לפעמים ברמה 10. יש מי שחווה גם רמה 100. מהניסיון אנחנו יודעות שקורים דברים שלא רצינו שיקרו – בכבישים יש פקקים, תור לרופא מתאחר, פג תוקפם של השמרים שבמקרר והחנות סגורה עכשיו ואת תכננת לאפות. כוס נשברת. שוקו נשפך. ילד מקבל חום גבוה ומקיא. דברים כאלה.

כשמתככנים, צריך לקחת בחשבון את כל הבלת"מים הללו, וחלק מהם אפילו משמחים: תינוק נולד, אחותך התארסה, זכיתם בהגרלה, הודיעו על מסיבה, את רואה מודעה על הצגה מרתקת שמזמן רצית לצפות בה והיא מגיעה בדיוק היום אל האזור שלכם – איזו הפתעה! אחותך באה לבקר, הבת שלך הביאה הביתה חברה ומתברר שהיא הבת של חברת ילדות שלך – ריגושים! וישבת לדבר איתן ולקשקש ולהיזכר בנוסטלגיה. יש גם דברים טובים שיכולים לשבש את סדר היום, אבל כשמתכננים, רוצים להיות מציאותיים וחושבים על הדברים הרעים, שהם הרבה יותר נפוצים.

המילה הנוספת למילה נפוץ היא המילה שכיח. מאורע שכיח הוא מאורע לא נדיר. אירוע נדיר הוא אירוע בלתי שכיח. אנחנו אמורים לשכוח דברים שקורים בתדירות גבוהה, כל הזמן. אם ככה, מדוע איננו שוכחים את הדברים הרעים? הם אמורים להיות שכיחים!!!

את מבינה איך תכנון הופך לדאגה?

מתברר שהקצה אינו אופטימיות ופסימיות, תקוה או דאגה.

הקצוות הם להיות כאן ועכשיו או לדאוג. לחיות את ההווה ולהודות על מה שיש או לדאוג. לראות את חצי הכוס המלאה או לחוות את מה שאולי יהיה חסר בהמשך, אחרי שנשתה קצת, ולדאוג כבר מעכשיו שאולי נהיה צמאים אחר כך, ולחוות את המחסור כאילו שהוא קורה עכשיו. בקצה הטוב אנחנו נהנים, שמחים, מלאים תודה, בקצה הרע אנחנו דואגים, חושבים על העתיד שמוסתר מעינינו ורע לנו כבר מעכשיו – אנחנו פוחדים, פוחדים עכשיו.

הטיפים?

להתרגל להודות. לחוות את העכשיו. להביט בעיניים גדולות מסביב ולראות הכל – את השמים הכחולים, את השמש, את הקיץ. את שנת הלימדים שהתחילה, להקשיב עכשיו למורה ולא לחשוב על שיעורי הבית ואם זה למבחן. לראות את הילדה שלי עכשיו – נכון שהיא השאירה נעלים בסלון, אבל זה קרה עכשיו, לא לצעוק כאילו היא הולכת להשאיר את כל זוגות הנעלים שלה בסלון מעכשיו ועד עולם. היא שכחה את הארנק? התייחסות להווה מציאותית הרבה יותר מאשר נזיפה שכוללת את כל הפעמים שהיא תשכח את הארנקים שלה עד זקנה ושיבה. ההתייחסות לעתיד לא תמנע שכחות בעתיד. להפך: הילדה מפנימה את הגערה, ונעשית שכחנית.

א. בכל פעם שקורה משהו שלא רציתי שיקרה אני מזכירה לעצמי שאינני נביאה, ואינני יודעת מה עוד יקרה. כרגע אני מתמודדת עם זה, ופותרת את הבעיה הזו בלבד. רק את זה.

ב. מאמצת הרגלים של תודה. לומר תודה הרבה פעמים ביום. תודה להשם. תודה לך. תודה שהבאת לי. תודה שיש. תודה שהאוטובוס הגיע. תודה שהמזגן פועל. תודה שיש מים קרים במקרר. תודה שהאוכל מוכן. תודה. שום דבר לא מובן מאליו. תודה עוזרת לנו לראות את היש, להתמקד במה שיש, לחוות את מה שיש לעומק, להתמלא בכל מה שיש לנו.

ג. כשאנחנו בלחץ הראיה מצטמצמת. זה ממש פיזי אבל גם מנטלי- את מכירה את הסיטואציה שאת מחפשת בקדחתנות משהו ולא רואה אותו למרות שהוא "מול העיניים"? מרוב לחץ, לא רואים. מבחינה מנטלית, הלחץ גורם לנו שלא נוכל לראות, להבין, לזהות הזדמנויות של פתרון בעיות ויציאה מתוך המיצר. איננו מבחינות בדרך האחרת שתוביל אותנו למטרה, אנחנו רואים רק את הדרך הקשה שבה אנחנו פוסעות בדאגה. כשאת מרגישה שאת דואגת, בבקשה: פיזית, תרימי את העיניים שלך למעלה, זקפי את הראש, ישרי את הכתפיים, עלי על כסא – שני את נקודת המבט שלך לנקודה גבוהה יותר. סובבי את הראש לכל הכיוונים. פתחי את העיניים. עוד רגע תראי דברים שלא ראית מקודם, והם ממש לידך – הפתרונות כאן. כל מה שאת צריכה, כבר יש לך.

שתהיה לנו כתיבה וחתימה טובה, תחל שנה וברכותיה.

את דואגת? רוצה לתכנן כדי לא לדאוג? רוצה ללמוד לתכנן כדי שיקרו לך הדברים שאת רוצה שיקרו לך? קורס "להיות בזמן" מלמד אותך להיות מתכוננת בלי להיות שתלטנית, לחשוב על מה שרוצים שיקרה בלי לדאוג, לזרום עם מה שקורה ולהתגמש ובדרך הזו להשיג את המטרות שלך, להספיק יותר, ובלי לחץ. כל הפרטים על הקורס של ניהול זמן נמצאים כאן, ואני אשמח לענות על כל שאלה בקשר לקורס המעולה הזה, וגם לתת לך שמות של מי שהשתתפו בו ויספרו לך כמה הקורס שינה את החיים שלהן ואיך היום הן יודעות לתכנן, לעשות יותר, ליהנות מכל מה שיש. לחצי כאן.