התחושה ש"אין לי זמן" מלווה רבות מאיתנו תמיד. כל הזמן יש הרגשה שאין לנו זמן, שיש כל כך הרבה מה לעשות ואין מתי. לפעמים התחושה קשורה גם ל"אין לי כוח" – יש זמן, הייתי צריכה לבצע עכשיו משהו, אבל הזמן חולף ואני יושבת על הספה ובוהה במחוגי השעון או בקיר ממול, מודעת לרגעים החולפים בשקט, ולרעש שבתוך הראש שלי – צריך לקום ולעשות את זה, אבל אינני מסוגלת! עייפה! מותשת! ממוטטת! אפילו את העיניים אני מתקשה לפתוח כדי לראות מה השעה ולהעריך את גודל הנזק.
בפוסט הזה אני רוצה לבודד את שטף המחשבות שעוברות לנו בראש כדי לאתר את הדינמיקה של הלחץ, של הפאניקה וגם של האנרגיות שמציפות אותנו כשאנחנו קולטות שהרגע האחרון כבר כאן.
בהתחלה יש מחשבות אופטימיות – כי נראה לנו שקצת עבודה תעשה את ההבדל ואם נתאמץ עוד קצת – נצליח להספיק הכל.
אחר כך מתברר שלא מדובר ב"קצת עבודה" אלא בעבודה רבה במיוחד שחלק ממנה אינו מוגדר, חסרים לנו פרטים, איננו יודעים בדיוק למי לפנות ואיך וגם לא פשוט להבין איך זה הולך לעבוד.
כשברור שכמות העבודה שעומדת בפנינו לא תיעשה בזמן שחשבנו – המחשבות העצלניות והאדישות לוקחות פיקוד: אי אפשר הכל, מה שיהיה – יהיה, אני לא יכולה לעשות מה שאני לא יכולה לעשות, גם ככה רק אני עובדת, אם אכפת להם – שהם יעשו את זה, אפשר גם בלי זה – ואז גם עולים כל סוגי התירוצים שעוזרים לנו לתלות את חוסר ההספק בגורמים חיצוניים.
אחרי שהורדנו ציפיות – אנחנו נרגעים מצד אחד ומעלים את האדרנלין מהצד השני. עכשיו המטלה הכי דחופה והכי חשובה והכי קריטית עומדת לבדה ואנחנו יודעים שאותה הכרחי לבצע – ונרתמים בכל מאודנו לעשות הכל כדי שהדבר הזה יקרה בצורה הכי מהירה והכי מדויקת שאפשר, עכשיו הרגע.
לפעמים אני ממש יכולה לזהות את הרגע הזה שבו אני עושה סדר במחשבות, מנפה את כל מה שלא ממש בוער, מזיזה הצידה כל מה שיכול לחכות או שאני מקווה שאוכל לבקש ממישהו אחר לבצע – וכעת אני ממוקדת במטרה אחת וכל השאר נעלם.
[הנה דוגמה: באמבטיה יש כביסה שצריך לכבס, לתלות, לקפל, לשים במקום וגם לגהץ ויש גם כלים בכיור ויש גם את הילדים שצריך להשכיב לישון אחרי מקלחות וארוחת ערב. בשלב כלשהו אני רואה שאי אפשר הכל ואני מחליטה – אחרי דיון קצר עם עצמי – שהעיקר שהילדים ילכו לישון, ואז הכביסה והכלים והאוכל למחר מפסיקים להטריד. אני מתמקדת בכך שהילדים ילכו לישון – ורק אחרי שהם ישנים אני מתפנה לשים לב למה שקורה מסביב. לפעמים אני מגלה שיש אפילו יותר בלגן ממה שחשבתי ורמות האדרנלין שבדם רק עולות ועולות]
בואו נתמקד בעשייה עצמה, ונבודד את כל המחשבות שהיו קודם ונתייחס רק למחשבות שמלוות את העבודה, למחשבות שגרמו לי להתנער מהספר ומהספה ולהתחיל לעבוד – כי המפתח להבנת ההתנהלות שלי נמצא שם.
והתהליך הוא כזה:
באותו רגע שיש רק מטלה אחת חשובה לעשות, אני נמצאת, כאילו, במנהרה שהאור שבסופה הוא ביצוע המטלה הזו. כשאני ממוקדת מטרה אני מלאה אנרגיה חיובית, אני מצליחה, בזכות הריכוז הגדול בדבר אחד, להעלות רעיונות שלא עלו במוחי קודם. זו הסיבה שאנחנו חושבים לעתים קרובות כי בתחושה של "הרגע האחרון" מצליחים להתמודד טוב יותר עם משימות וכי עדיף להשאיר דברים ללחץ של הרגע האחרון. בדיוק כמו שעניים יודעים טוב יותר מעשירים איפה להשיג בזול ואיך להסתדר עם מעט כסף, בדיוק כמו שעניים יודעים מה המחירים של מוצרים יומיומיים שעשירים, שרוכשים אותם, אינם יודעים לדייק במחיר שלהם, כך מי שענייה בזמן מצליחה לתמרן ולהספיק, לעגל פינות במקומות הנכונים, לקצר תהליכים, לזרז פרוצדורות ולהגיע למטרה בזמן.
הדיבדנדים שאנחנו גוזרים ממניית הזמן שמכרנו – גבוהים ומפתים אותנו לדחות מטלות באופטימיות שנראית מציאותית – הרי יהיה בסדר, כבר עשרות פעמים עמדנו במצב הזה והיינו לחוצים, ובסוף היה יותר טוב ממה שהיינו יכולים לדמיין.
מה אפשר להסיק מזה?
שכל התמקדות, בכל שלב של העשייה ובכל שעה, מניבה רעיונות, התלהבות, שמחה והצלחה. שהיכולת להיות כאן ועכשיו היא זו שגורמת לעשייה הפורייה כל כך בזמן לחץ, ואשפר בהחלט להעתיק אותה לכל רגע בחיים.
עזר לי מאד ששמעתי אותך מדברת על דחיינים פסימים ואני מנסה לעבוד על עצמי שבמילא אני לא יעשה כלום הערב. אני ישב על הספה ויבהה בשעון עד שזה כבר לא יהיה אפשרי. ואז עצם זה שאני מודעת שזה מה שהולך לקרות, אז האופן פלאי- אני עושה דברים בלי לשים לב. הפחד משתק אותי, וכאשר אני משלימה איתו ולא נלחמת, קורה הפוך על הפוך ודברים זזים. זה עבודה קשה. אבל שווה. תודה יעל.
יעל היקרה!
מסכימה עם זה שבדקה ה90 מספיקים הרבה.
מספיק לראות את רמת התפוקה וההספקים שלי
ב3 דקות ל8 בבוקר לפני צאתי לעבודה.
איך הצלחתי לבצע כלכך הרבה משימות במעט כל כך זמן?
אנחנו ממוקדים. יש לי מטרה אחת:
לפנות את אחרון הילדים מהבית, (אני לא מצליחה להתארגן כשהם בבית) אולי הפרעה? לא יודעת…
אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מכבה שרפות בתחומים מסוימים.
ובתחומים אחרים מאד מאורגנת, מתוכננת ומקדימה.
אבל אין אין על האדרנלין הזה של הבוקר של "לא לאחר לעבודה."
אפשר ללמוד ממנו הרבה…
המחיר באמת יקר
אני ממש לא יכולה להתארגן ברגע האחרון!
החלק הראשון די מקביל למערכת ההישרדותית שלנו שאשר מזהה מצב של סכנה מכניס לפעולה את המנגנון לשם מלחמה זאת על חשבון מערכות פחות חיוניות, זה חשוב כשזה זמני כי אחרת הגוף נכנס לסטרס ומתחילות פגיעות משמעותיות.. עם ההמשך לא ממש הזדהיתי, לא רואה כאן יתרון אלא חיסרון, כי אנשים כאלה בכל תחום בחיים נמצאים ברמת הישרדות ולא ברמה של שפע.
אני משתדלת לא להגיע לרגע אחרון. לשמחתי חיי אינטנסיבים ובשל כך בתקופות מסויימות אין מנוס…
לכן כשאני מגיעה לנקודות האלה אני מנהלת רשימות. ומתחילה מהדברים הכי הכי דחופים. אם לא מספיקה מוותרת על הדברים הפחות חשובים….
מוכר מאד, ויש גם את הזמנים האלו שפתאום כל מיני מטלות נעלמות לי מהעיניים, לא מצליחה בכלל לחשוב מה בדיוק לעשות בזמן הזה שיש לי, לפעמים בוהה, קוראת, רק לא לחשוב על מה שצריך לעשות…ואז זה מגיע זמן ארוחת ערב, השכבות, פתאום אני רואה שאין כבר כלים לארוחה, וגם כל הבגדים עוד בכביסה, מן הצפה של עומס, ותחושת תסכול גדולה וצורבת על הזמן שהיה…ועדיין כל פעם מחדש עוד לא מצליחה לראות את זה מגיע. אבל לומדת ממך הרבה ומצליחה גם ליישם, תהליך איטי אבל קורה…
תודה
נכון מאד, הקושי שלי מתבטא באנרגיות המבוזבזות על כעס של הרגע האחרון אתן לל דוגמא אני טיפוס של 10 דקות לפני הרגע האחרון זאת אומרת אני לא יגיעלמפגש לפני הזמן אך בהחלט אגיע בזמן מקסימום 2 דקות איחור אבל זה אחרי התארגנות של 10 דקות ללא נשימה הקושי שלי שבעלי הוא טיפוס של אחרי הרגע האחרון והכל ב"פנאן " בלי לחץ זאת אומרת שאם אני תלויה בו בנסיעה אכלתי אותה אני כל הזמן מעצבנת מהאי חורים בכל התחומים הילד לא בזמן בחיידר אני לא בזמן בעבודה הוא קבוע מאחר לכל מקום השילוב של שנינו גורם לי להמון מתח ותסכול שלוקחים ממני את כל האנרגיות. אשמח לעצה תודה
כשקראתי את המאמר, היה נראה לי שאת יושבת אצלי בסלון ורושמת מה שאת רואה – אני יושבת על הספה, בוהה בשעון שזז כיש כלים בכיור, בגדים לכבס, לייבש, לקפל, לגהץ. ילדים שמחכים להתרחץ ולאכול ארוחת ערב ובעוד שעה אני צריכה 'לצאת' לעבודה (עובדת ערב מהבית, חוץ מעבודת הבוקר מחוץ לעיר).
עכשיו נתת לי חשק ואני הולכת לרחוץ את הילדים.
יישר כח!
תודה רבה!!!