פגשתי אותה והיא מבקשת ממני טיפים לחופשה הגדולה של הילדים.

מה עושים עם הילדים בבית? לדעתי, אין הרבה מה לעשות. אפשר לשחק במשחקי קופסא, אפשר לאכול, אפשר להכין אוכל, אפשר לשחק עם אריזות של אוכל וכסף של מונופול כאילו חנות, אפשר לבנות אוהלים ממצעים נקיים מהארון ואפשר לספר סיפורים. אבל אני לא אוהבת את האפשרויות האלו.

אני אוהבת להיות עם הילדים מחוץ לבית ולהשאיר חדרים מסודרים ונקיים, לחזור כדי להתרחץ, לאכול ולישון. ואז לא אכפת לי לספר סיפורים ואני מרוצה מכך שמשתמשים בכיף במצעים הנקיים. אני מאכילה בסבלנות בכפית, מנגבת להם את הפנים מכל הפירורים, מטאטאה שוב את המטבח ומתענגת על השהייה המבורכת בבית. כשיש בדיוק מה לעשות בבית ומתי לעשות את זה אנחנו דווקא בעד לעשות את הדברים הללו בבית. כלומר, תמיד עדיף לאכול ולישון ולהתרחץ בבית ולא במקומות זרים. לעומת זאת, להעביר זמן עדיף בחוץ. לדעתי.

הבעיה היא שחם. חם בחוץ. מאד מאד חם. חם מאד מאד. השמש קופחת, האוויר לח ודביק והילדות נראות מיובשות. אנחנו יוצאות עם שלושה בקבוקי מים והם מתחילים לטפטף, הילדות נעצרות כל רגע לשתות, אני יודעת שעוד מעט נחפש פינה או שנרוץ הביתה. אפילו העגלה מזיעה. לתינוקות שלי שער דליל ובהיר וכשציפי מזיעה זה נראה רע מאד ואני גם חוששת ממבטים של זרים וגם מרחמת עליה. אז בגלל המזגאוויר לא קל לקבל החלטה פשוטה וזורמת "בואו נשאיר את הבית ריק לעצמו, מסודר ומאורגן, נצאה ונשובה כמו חדשים, עייפים אך מרוצים". נכון שבחוץ קל יותר להשתולל אבל לא קל לנו להיות בחוץ.

מצד אחד יש את הגינה בחוץ, זו שקשה ללכת אליה כי כל כך חם, ומצד שני, בצד השני של הבניין יש רחוב שבקצהו מרכזון קניות לא קטן. וזה נראה הפתרון האידאלי: יוצאים, ולקניות.

אני אוהבת קניות. שמחה לצאת לקניות, שמחה לשוטט ולצוד, שמחה לחזור הביתה עם כל השקיות, שמחה לשים את הדברים במקום ולראות איך הבית שלנו משתדרג. שמחה להשתמש בדברים החדשים, גם כשהם כבר לא כל כך חדשים ואני בשמחה נזכרת במסע הקניות שבמהלכו רכשתי אותם. שמחה לראות את הבנות שמחות כשקונים להם פריט קטן בשקל. שמחה לחייך לחברות ומכרות וידידות שגם יצאו לקניות וכולם שם במצברוח נעים ולא מחייב, משוחחות בניחותא של "אחרי הכל" גם כשכולנו לפני הכל [הכלים, הכביסות, השכבת הילדים וארגון הארוחות למחר]. אני שמחה שיש הרבה צבעים לבחור גם אם אני קונה רק שחור. אני שמחה לשמוע את המוזיקה גם אם היא רעשנית ובגללה אני לא שומעת את הבנות [מה הן אומרות? תקני לי! זה לא מפתיע]. שמחה על כל רגע משעות אחר הצהרים שעובר במקום סגור, מוצל, ממוזג ומוגן [שומר בכניסה, בטיחותי לגמרי] ומסודר.

ותמיד צריך משהו בבית, משהו שצריך לקנות. אם בבית את לא מרגישה שיש לך מה לקנות, תיכנסי לקניון ותראי שיש לך הרבה דברים שאין לך ושאת חייבת לקנות.

ואז מגיע התור אל קיצו, אנחנו משלמות, הבנות מושיטות את כרטיס האשראי, אני ממשיכה לארוז, הן עוזרות לי עם החבילות הגדולות והקלות של הטישו והטיטולים [כשסחבו את החבילה של ספוג הפלא הן היו בטוחות שרימו אותנו ומכרו לנו קופסא ריקה בלי כלום] ואנחנו מתארגנים לשוב הביתה.

השעה שש. חזרנו. אמבטיות, ארוחת ערב, סיפור ולישון על המצעים הנקיים, בחדרים המסודרים.

יעלה כמה שיעלה.