"חופשה זה בדיוק הזמן שבו הם יכולים הכי הרבה לעזור לי – ובדיוק אז, לא מתחשק להם לעשות כלום!!"

אימהות מתלוננות, ומתארות מצב מצוי. יש זמן – ואין חשק, יש פנאי – ואין כוח, יש אפשרות – ולא רוצים. כל כך מעצבן!

במשך השנה יכולתי לומר לעצמי שהאם אינם עוזרים, אמנם, אבל הם אינם אשמים – זה הלימודים, זה העומס, זה העייפות, זה החברות והדרישות של בית הספר. סינגרתי עליהם, וגם על עצמי: זה לא בגלל שאני אינני יודעת לעמוד במילה שלי ולדרוש, זה לא בגלל שאני אינני מגדירה מה לעשות ומתי, זה לא בגלל שאני כזו שאינה משתלטת – זה בגלל הלימודים וכל הנלווה.

אבל בחופשה, כשהלימודים אינם, כשהדרישות אינן – וגם אני בחופשה: מדוע עכשיו הם אינם משתפים פעולה? מה נגיד עכשיו? הסתיימו התירוצים, אני חייבת לעמוד מול המראה ולומר לעצמי: קיימת שיטה אחרת לבקשת עזרה בבית ואני צריכה לאמץ אותה.

איך מאמצים שיטה?

אחרי שלומדים משהו חדש, מבינים, יש דוגמאות מעשיות והתזה משכנעת מאד – נותר החלק הקשה: היישום. הפעולה עצמה. הביצוע. ואז מתגלה לנו שאין זה פשוט לשנות את ההרגלים שלנו.

אנחנו רגילים לתת הוראות ולבקש בקשות מיד כשצורך מתעורר: "היי, בואי שנייה – תסגרי את הדלת." "מישהו יכול להביא לי את המגבת מהאמבטיה???" "בבקשה תעלי לויס, ותשאלי אותם אם יש להם חמוציות ללא סוכר". התרגלנו לכך. כל פעם שצריך משהו – מוצאים מישהו לבקש ממנו, ואם אין ממי לבקש – בדרך כלל אנחנו יורדים מהרעיון. אוקיי – אז לא.

אנחנו גם רגילים להבטיח הבטחות ולתת פרסים והילדים כבר שואלים מראש "מה תתני לי?" ההרגל במקרים כאלו מחוזק בעזרת ההרגל של הילדים ואז גם כשאת רוצה להספיק לתת פרסים, הם לא מפסיקים לבקש ואת מתקשה להטמיע את הנוהל החדש. כאשר הרגלים מתבססים במשפחה והופכים להרגלים של אחרים – האתגר מקבל פנים חדשות. יש אימהות שמפסיקות לנסות: תראי, הילדים כבר התרגלו שזה ככה, וחבל על הזמן. כאשר אנחנו תולים את המצב באחרים – האפשרויות שלנו לשינוי קטנות בחלט.

יש לנו הרגלים חזקים שקשורים בבקשת עזרה: התרגלנו לסמוך על עצמנו. התרגלנו לאופן שבו אנחנו מבצעים את הדברים. התרגלנו לאהוב את הצורה שבה הבית נראה אחרי שאנחנו מסדרים אותו. התרגלנו – ואנחנו אוהבים. כשאנחנו מבקשים עזרה, אנחנו חייבים לקבל את הדרך שבה העוזרים הצעירים מבצעים את המשימות, ולא תמיד זו הדרך שאותה אנחנו אוהבים. קשה!!

 צעד אחרי צעד

אומרים לנו שכל מסע מתחיל בצעד הראשון, שהסוד הוא להתחיל בקטן ושצריך לבחור את השינוי שיעשה את ההבדל – משהו קטן שיש לו השפעה גדולה.

הנה הדוגמאות:

בכל פעם שהם מסדרים את המיטות בדרך שלהם, אני אומרת לעצמי: "זה בסדר, הם מסדרים כמו שהם מסדרים. תכל'ס הם מתרגלים שצריך לסדר מיטות. יום יבוא והם גם ידעו איך לעשות את זה בצורה טובה. כרגע, חשוב לי שהם מתרגלים להכניס לסדר היום שלהם את סידור המיטות, ועוד מיד בבוקר! זה מצוין!"

באותה מידה את מתרגלת אמירות פנימיות דומות: "זה בסדר שהיא שוטפת רצפה ככה, העיקר שהיא תלמד שהרצפה אינה נקיה כך מעצמה. לאט לאט אלמד אותה להשתפר" וגם "נכון שהמטבח לא נשאר נקי אחרי האפייה, אבל היא מתרגלת שאפייה היא חלק מהחיים. זה בסדר".

האמירות הפנימיות הללו הופכות להרגל ואת מגלה שאת מסוגלת לתת להם עבודה ולהישאר רגועה עם הדרך שבה הם עושים את זה.

אם את רוצה להפסיק "לירות פקודות" ולהתחיל להאציל סמכויות באמת, כדי להשיג שיתוף פעולה ויצירתיות מצד הילדים – תתחילי בקטן: רק בבוקר או רק בערב או רק בצהרים תבחרי שעה שבה אינך מבקשת בקשות אלא לכל אחד יש התפקיד שלו – שעליו הוחלט מראש, וכל מה שפתאום צף – עושה בעצמך ללא עזרה.

אם את רוצה להתרגל להבטיח פחות – תנסי להשתמש בלוחות המבצעים שמאריכים את טווח ההבטחות למועד מאוחר יותר וכך, צעד אחרי צעד, תתרגלו לבצע גם בלי "חיזוק ממתקי צמוד". J

עוד דוגמה של צעד קטן לקראת יישום השיטות של האצלת הסמכויות:

תתחילי להשתמש בטפסים. יש לך דוגמאות צבעוניות נהדרות, ואת יכולה להכין כאלו גם בעצמך: כתיבה היא דרך מצוינת להאציל סמכויות בצורה שיטתית: כתוב מה צריך לעשות, כתוב מתי [כמה זמן זה לוקח ומתי צריך להיות מוכן] וכתוב מי עושה. לא כתוב איך – את זאת נשאיר לתושייה שלהם. מהר מאד השפה נעשית ברורה – את אומרת להם והם יודעים מה לעשות, הם מקשיבים ויודעים מתי לעשות את זה, הם מבינים למה וחושבים על הדרך הטובה ביותר לבצע את המשימה. אחרי תקופה עם טפסים – ההרגל נעשה לטבע ומספיקה תזכורת.

ודוגמה מיוחדת לחופשה:

לכי עם הילדים על צעד אחרי צעד. ספרי להם על המטרות של החופשה, שאלי את דעתם, ערכי דיון ואז קבלו ביחד החלטות. חלוקת הכוח תוביל אתכם לשיתוף פעולה. כיף להתחיל עם השפה של דיונים והסכמות בעניינים של כיף – הצעד הבא יהיה דיון בעניינים של עבודה….

בהצלחה!

ו:שתפי כאן ברעיונות, שאלות, בקשות והצעות – אענה בשמחה!