ככה היא אמרה לבת שלה, כשהיא התכוונה להגיד לה לא.

בפעם הראשונה ששמעתי איך אמא אומרת את זה לבת שלה, הייתי קצת בהלם. היו לי אז 6 ילדים והם היו קטנים – ואותה ראיתי מתמודדת עם מתבגרת שיש לה ציפיות גבוהות ודרישות מהחיים בכלל ומהסביבה בפרט. מה זאת אומרת – לא עובדת אצלך? מי עובדת אצל מי? למה בכלל הן משתמשות במילים של עבודה? זו משפחה, לא?

היום, כשבביתי 5 מתבגרים, אני כבר לא  שואלת כלום, ומכילה הרבה מאד.

בשיחות פנימיות [שמצוטטות בעילום שם] אימהות מדברות על הדרישות של המשפחה, על הדרישות של הילדים, על "שירות ההסעות" שהן מספקות ועל עבודות בית שנתפסות כעבודה של ממש, המשרה השנייה של אימהות, ועל כך שלפעמים מתקיימת גם משמרת שלישית. ניהול הבית זו עבודה במובן של job לא רק של work . לנושא המשרה יש הגדרות תפקיד ותואר.

חשבתי על זה כשערכתי קניות לא מזמן. אני עוברת בשדרה שבסופר, דוחפת עגלה מלאה והנה אחד מהעובדים חוסם את המעבר ועורם במדפים קופסאות שימורים. כשהתקרבתי הוא צעק אליי – "היי, גברת, תעברי מסביב, אני עובד כאן!". טוב, מה יכולתי לעשות? חזרתי על עקבותיי, קצרתי את הקנייה ויצאתי עם מחשבות על הגדרת התפקיד ועל העבודה בשטח:

העובד הזה היה אמור לגרום לאנשים לקנות עוד ועוד. לשם כך שכרו אותו, וגם המשימה של "קופסאות למדף" נכללת בתוך רשימת המטלות שיש להן מטרה לעזור לאנשים לקנות יותר ובקלות. אבל, כשהעבודה העכשווית מטרידה אותו, הוא מתעלם מהמשרה שלו ומהתפקיד שלשמו הוא נשכר לעבודה! הוא עסוק בעבודה שלו ושוכח את המשרה. היה עליו לומר משהו שיגרום לי לרצות לקנות גם אם המעבר חסום. בעולם מושלם זה היה נשמע בערך כך – "גברת, סליחה שאני מעכב אותך, אני מיד זז. את אולי צריכה משהו מהמדף הזה ואני אגיש לך במקום שתצטרכי לעשות את כל הסיבוב?"

תוך כדי תסכול חשבתי על עצמי: המשרה שלי הוגדרה על ידי "לגדל משפחה", וכך אמרנו זה לזה כשבנינו יחד את החזון שלנו, אז, כשהקמנו את הקן. עם כל ילד שנוסף למשפחה – הלב גדל והתרחב ונוספו חיבוקים עוטפים. כאמא, כל כך ברור לי שאני כאן כדי להיות אמא שלהם – שיגדלו בתמיכה ובאהבה ויקבלו את הבסיס הטוב לחיים שלהם. הרגשתי איך הלב שלי מתחמם, ואני – ככה, באמצע הרחוב, נמסה ומתרככת. הרגשתי את הסלחנות ואת ההכלה ואת התמונה הגדולה, לרגע אחד די קצר.

קצר, בגלל שתוך כמה דקות הגעתי הבייתה עם השקיות של הקניות ועם הקפואים והבקבוקים השבירים. היו כמה שבאו כדי לראות מה קניתי והתברר להם שהם צריכים לעזור לשים את הדברים במקום. הם שמחו מאד שהגעתי הביתה כי היו להם המון דברים בוערים – היה קר בכיתה, הכפפות אבדו, חייבים 120 שקל לתיק חדש ואין מצב שהיא לובשת שוב את המעיל הזה. ואז מצאתי את עצמי מגיבה לבקשות של הילדים, לדיבורים הבלתי נגמרים ולשאלות המחוכמות שלהם כמו שמגיבים למי שמפריע לך לעשות את מה שאת צריכה וחייבת לעשות הרגע.

−        אתה לא צריך להכין שיעורים או משהו?

−        חכו בסבלנות!

−        מה פתאום עכשיו?

−        תסתדרו בעצמכם!!

היי, אני לא עובדת אצלכם!!

זהו, שאולי כן. המשרה שלי היא לגדל אתכם, זה החלום שלי – ואני יכולה להגשים אותו עכשיו. שילמדו להיות עצמאיים, שיפתרו בעיות, שיתמודדו. אני מעריצה תושייה ואלתורים ואין כמו גמישות להסתדר בחיים. נו, קדימה – ממקום טוב: תנו לי לסיים את העבודה, סבלנות, תעסקו בשלכם, אני פה בשבילכם מיד –

כשאני גומרת עם הלחץ הזה –

שלא נגמר.