אמא מן השוק חוזרת בידה סלים כבדים
הפתעה יפה בבית מכינים לה הילדים
מי אינה זוכרת את השיר הזה שהמחזנו בגן ושרנו? השיר מתמצת את היחסים של אמא והילדים – אמא יצאה לשוק בשביל הילדים, היא מתאמצת בשבילם, קונה להם, הסלים שלה כבדים והכל בשבילם, אבל אל דאגה – הילדים גם הם חושבים על אמא, הם עוזרים לה, והכנינו לה הפתעה יפה: סידרו את הבית וניקו אותו.
עזרה בבית היא חלק מאד בסיסי בחינוך שאנחנו מעניקים לילדים, עזרה היא כיבוד הורים וגם הכרת הטוב, מחויבות אישית וגם פיתוח אחריות ועצמאות שתעזור לילדים בהמשך לתפקד בעולם בעזרת מיומנויות שהם רכשו בילדותם תוך כדי עזרה להורים.
יחד עם הכוונות החינוכיות הללו, אין לשכוח כי הורים זקוקים לעזרה של הילדים ולעתים קרובות מאד ממש אי אפשר לתאר את התפקוד של הבית ללא העזרה של הילדים, ללא המשימות שהם מבצעים וללא התפקידים שהם ממלאים בעשייה היומיומית של ניהול הבית והמשפחה. בין אם מדובר בסידור החדרים, בשטיפת הכלים או בהשגחה על תינוקות והכנת אוכל עבורם – הושטת היד של הילדים הבוגרים נחוצה להורים והיא זו שמפנה עבורם זמן וכוח לבצע מטלות שרק הם יכולים לבצע – בישול, עבודה לפרנסת המשפחה, טיפול בילדים ועוד ועוד.
כשהעזרה של הילדים נדרשת למעשה, נוסף גורם של לחץ למערכת ואנחנו רוצים שהעזרה תוגש בשמחה, ביעילות, ואפילו ללא שנבקש. במציאות, לא פעם אנחנו שואלות את עצמנו מהי הדרך הנכונה לבקש עזרה כדי לקבל אותה בשמחה, ואיך נוכל למנף את העזרה של הילדים כדי לחנך אותם מחד אבל גם לקבל את הסיוע ואת המילוי התפקידים הנחוצים, מאידך.
שיבינו מעצמם מה צריך לעשות!
לא יקרה. אם את רוצה שיעזרו לך עליך לבקש ולספר מה את רוצה שיקרה, מה התוצאות שאת מצפה להן ומה את צריכה. ללא פירוט מספיק, לא תקבלי את הסיוע שאת זקוקה לו גם אם הסביבה תרצה להושיט יד. התסכול, משני הצדדים, יביא אתכם למסקנה שאי אפשר להיעזר ואי אפשר לעזור וחבל.
"סדרי את החדר שלך כדי שתוכלו לפתוח את המיטה וללכת לישון בעוד חצי שעה"
"הכיני את החדר לכבוד שבת"
"ארגני את החדר שלך כי השבת יתארחו אצלינו בנות הדודות שלך וישנו איתך בחדר"
כשאת אומרת מה, ומצרפת גם הסבר – לשם מה – תקבלי יותר שיתוף פעולה ויותר חשיבה, פתרון בעיות ומחויבות למשימה.
"תלך לקנות לחם לארוחת ערב, אין בבית לחם פרוס בכלל, ואני רוצה שתאכלו לפני שבע" בקשה כזו יכולה להביא לילד רעיון "אם אין לחם בחנות, אחזור עם פיתות או עם לחמניות או אפילו עם קרקרים – העיקר שיהיה משהו לארוחת ערב, ואני חיב לחזור מיד מיד".
על כל דבר אני צריכה להבטיח פרס!
נכון. הדרך המהירה ביותר להשיג שיתוף פעולה הוא דרך של תגמול, ובעסקים מדברים הרבה על המודל הכי יעיל לתגמל את העובדים – כשהתגמול הוא על עמידה ביעדים, אנשים אכן מוציאים מעצמם את המקסימום.
אלא שהבית אינו עסק, ואיננו רוצות להרגיש שהילדים מתייחסים לתפקידים שלהם או לעזרה שהם מגישים להורים כאל עבודה שמגיע להם שכר עליה! חוצמזה, שהם חיים בבית הזה, ורוב רובן של המשימות המוטלות על כתפיהם הם בתחום הטיפול בעצמם – שים את הגרבים שלבשת בכביסה, סיימת לאכול? שים את הצלח בכיור, תשטוף את הידיים, צחצח את שיניך, תלי את הבגדים שלך בארון, גהצי לך חולצה, סדרי את החדר שלך וכן הלאה והלאה. לא הגיוני לתגמל ילדים על כך שהם מטפלים בעצמם!! ברור שאנחנו מתקוממות כשאנחנו רואות שבלי ממתק או תגמול חומרי אחר הדברים אינם זזים, ואינני מתייחסת כרגע לסוגיה החינוכית – שגם היא חלק מהעניין.
ובכן, מחקרים בארגונים גילו שכאשר אומרים לעובדים "תעשו כך וכך" משיגים ציות מהעובדים החדשים שעדיין לא למדו שאפשר לסרב לבוס, מהעובדים שיקבלו שכר נוסף על כך ומהעובדים שמרגישים שמדובר בשעת חירום – ואין זה הזמן לדיונים.
בבית הם עושים מה שאת מבקשת כשאת צועקת, אחרי שבקשת אלף פעמים בנחת או שאת מעדיפה לגייס את הקטנים במקום לבקש מהגדולות שיכולות אפילו לעשות יותר.
הסוד: לומר מה את רוצה, להגדיר את הזמן שבמהלכו המשימה צריכה להתבצע, לענות על השאלה "לשם מה" – מה המטרה של המשימה, מה רוצים שיקרה, ומדוע דווקא עכשיו ואז לוותר על ה"איך" – להשאיר להם לבצע איך שהם רוצים, בצבע שהם אוהבים.
אמרתי, הסברתי, זה בשבילם, שיעשו בעצמם!
לא יקרה. המשל שעולה בדעתי הוא הגלגל, המנואלה, שצריך לסובב כדי להפעיל מכונה ידנית. את מסובבת והמכונה עובדת – תופרת, קוצצת, שואבת, נוסעת. אך ברגע שאת מפסיקה לסובב, המכונה דוממת. אינה עושה כלום. ככה גם העזרה של הילדים.
את מבקשת שיארזו מזוודה ונכנסת למטבח להכין את האוכל. יוצאת אחרי עשר דקות – כלום. כל אחד בענייניו, אף אחד לא הביא כלום, על השולחן בסלון עומדת המזוודה ריקה – היי! הקטנה תקעה שם את הבובה שלה!! מה זה? למה אף אחד לא הביא את הבגדים שלו? אתם יודעים שאנחנו ממהרים ועוד מעט האוטובוס האחרון!!
אם את רוצה שהם יכניסו את הבגדים שלהם למזוודה, את מכינה לעצמך כוס קפה, מתיישבת ליד המזוודה ומבקשת "תביא בבקשה את הבגדים שלך מהארון" ואז בקריאות עידוד, תוך כדי שאת לוגמת מהקפה את מזרזת, מחמיאה, מתקנת, עוזרת להם להחליט, בודקת שהביאו גם פיז'מות וגם חולצה לבנה להחלפה, שהחולצה בגודל 12 ולא התבלבלו עם גודל 14 – וזהו, עברו עשר דקות, הקפה תם המזוודה מלאה ואפשר לסגור את הרוכסן ולצאת. ההנעה שלך קריטית!!
נכון, אבל מה לעשות שאני עושה הכי טוב?
כן ולא. יש דברים שהם יודעים לעשות טוב ממך, ואפילו כשהם ממש קטנים – לזחול מתחת לספה, לטפס למעלה ולהוריד משהו. ואלו רק דוגמאות. אל תהססי להכיר טובה, להוקיר את העזרה הזעירה הזו ולהימנע ממשפטים כמו "הכל אני צריכה לעשות בבית הזה". בגילאים של מתבגרים ובוגרים את מגלה שהם ירשו תכונות של סבא או של סבתא מדורות קדמוניים והם יכולים לתרגם לך הוראות, להפעיל לך את הסלולרי, לתכנת את המייבש ולחבר לך שקע חשמלי נוסף במטבח – ככה שזה לא מדויק לומר שהכול את יודעת לעשות יותר טוב מהם.
אבל, גם את הדברים שאת באמת עושה יותר מהר, ובעיקר יותר בטעם שלך – גם את הדברים הללו ייתכן שנכון יותר להפקיד בידיים שלהם כדי שהם יבצעו את המשימות הללו וישאירו לך את המשימות שלך, שאין מי שיעשה זולתך.
חשבי רגע וערכי לעצמי רשימה בראש או על הנייר: מה התפקידים שבני הבית מבצעים כרגע? מה עוד הם יכולים לעשות אם רק תרשי להם או תבקשי מהם? ומה הדברים שאת צריכה ללמד אותם אם את רוצה להעביר אותם לידיים שלהם? נשארו לך מספר לא מבוטל של משימות, בעיקר אלו הקשורות בטיפול בילדים ובפרנסת המשפחה. כמה נהדר יהיה כשתתמקדי במשימות הללו בלבד!!
אם הם יעשו את זה, זה לא יהיה כמו שאני אוהבת!
נכון מאד. בדיוק ככה! הבנות עשויות להעדיף לקפל חצאיות שאת מעדיפה שיתלו בארון, הבנים יאחסנו את כל הבגדים במגירה דחוסה ואת המדף יקדישו לספרים ולמזכרות, לפשקווילים ולאוספים מוזרים בקופסאות נעלים כבדות. כשהן שוטפות כלים הן משתמשות במים חמים ושמות המון סבון שיוצר מלא קצף שגורם להצפה של כל האזור והן נרטבות עד הלשד, וכשהיא מסדרת את החדר היא עורמת הכל למרכז החדר ומשם מתחילה למיין – וזה שיגעון של בלגן! למה לא לשים כל דבר במקום? למה לא להתחיל מכל מה שצריך ללכת לארון ואחר כך לכביסה, ואז נעלים ובסוף צעצועים וספרים – ניגוב של המכתבה והחדר מבריק!?? למה בשיטות המסורבלות והמבלגנות הללו???
למה? כי זו היא ולא את, ויש לה הדרך שלה, וייקח לה זמן להבין מה הדרך שהכי נכונה לה, ובכלל. אבל, ככל שתתני לה יותר מרחב לבצע את המשימות בדרך שלה, ככה היא תשמח יותר ותהיה גאה יותר באופן שבו פתרה את הבעיה, סידרה, ארגנה, ניקתה או אפתה.
האצלת סמכויות היא רמה גבוהה יותר מאשר בקשת עזרה של "נער שליחויות" שמקבל הוראות חד משמעיות כמו פקודות לביצוע. אם אנחנו רוצים יותר מאשר רק עזרה נקודתית ושואפים שהילדים יפתחו מחויבות כלפי המשימות שבאחריותם – עלינו לתת סמכות, לאפשר להם לקבל החלטות לפי בחירתם ולבצע את התפקידים שלהם בסגנון שמועדף עליהם. הסבלנות משתלמת.
אני צריכה ללמד אותם הכל מהתחלה, עדיף כבר שאני אעשה את זה ואסיים וזהו.
כשאת בתהליך העצמה המטרה שלך אינה קבלת עזרה אלא העצמה של הילדים – את מלמדת אתם להסתדר בחיים, לפתור בעיות, להחזיר מוצרים, לפעול בלחץ של זמן, לאלתר פתרונות כשהחומרים הנדרשים אינם בנמצא, לתקשר בהצלחה עם שכנים או עם מוכרים בחנויות. כל אלו הם מיומנויות הכרחיות להצלחה בחיים, והעובדה שעזרה בבית מסייעת לנו ללמד את הילדים לרכוש את המיומנויות הללו הופכת את העזרה לתהליך העצמה.
תהליך העצמה צריך להיות ברור והדדי: הילדים יודעים שאת מלמדת אותם כרגע לאפות, ולא אכפת לך בכלל אם תהיה עוגה או לא. הם יודעים שאת שולחת אותם למכולת ושאת יודעת שהם יודעים שהם אינם יודעים לקנות קישואים וחצילים ודלעת. הם יודעים שאת תקחי אחריות על כל הטעויות שלהם, שלא תאשימי אותם אם העוגה תישרף, שלא תתלונני שהקנייה עלתה ביוקר ולקחה פי שניים זמן ורק תשבחי את הטוב ותתקני לפעם הבאה את המוצרים המיותרים – בלי ביקורת.
אחרי תקופה שבה, שלב אחרי שלב, צעד אחרי צעד, בהדרגה בהדרגה, הילדים משתלטים על משימה או על תפקיד, המשימה עוברת להיות עוד סוג של עזרה והפעם את דורשת תוצאות בזמן מסוים גם אם את משאירה להם מרחב החלטות ומאפשרת להם לפעול בסגנון שלהם.
בתקופה שבה את זקוקה לעזרה של הילדים, הגדירי לעצמך מה את רוצה ללמד אותם ולהעצים אותם ועל ידי כך לנצל את התקופה הזו למינוף היכולות של הילדים ולקידום הביטחון העצמי והאחריות שלהם. פעלי מתוך מחשבה על הטווח הקצר – עזרה עכשיו וגם מחשבה על הטווח הארוך – מה יגרום לילד שלי להתייחס באחריות אל המשימות שעליו למלא ביומיום למען עצמו ולמען הסביבה שלו והמשפחה שלו? איך ההזדמנות הזו, התקופה שבה אני זקוקה לעזרה, תהיה תקופה שתרים את המשפחה שלנו לשלב הבא של תקשורת, הבנה, התחשבות, אחריות, אהבה?